המחקר החדש שמציע לעולם: "תלמדו מחב''ד"
מחקר חדש שנערך בבית הספר לארכיטקטורה בבצלאל בחן את הפריסה העולמית של בתי חב"ד מזווית בלתי שגרתית — לא רק כמפעל יהודי ורוחני עוצמתי, אלא גם כאימפריה מתוכננת היטב שמצליחה לייצר קהילה כמעט בכל נקודה על פני הגלובוס.
את המחקר ערכו ויקה ליבמן וגידי בן־עמי במסגרת פרויקט הגמר המשותף שלהם לתואר השני בעיצוב אורבני. השניים בחנו כיצד מצליחה חב"ד ליצור קהילות עבור אוכלסיות שלא בוחרות להשתקע במקום אחד — מתרמילאים ותיירים ועד סטודנטים, אנשי עסקים ומשפחות ברילוקיישן.
"חב"ד היא תופעה ייחודית משום שהיא נותנת מענה מובנה לאוכלוסיות ניידות", מסביר בן־עמי. "היא מצליחה לייצר תחושת שייכות, בית וקהילתיות דווקא לאוכלוסייה שנמצאת בתנועה. אמרנו: בואו נלמד מהם".
ומכאן הגיע גם שמו של הכלי התכנוני שפיתחו השניים בעקבות המחקר: "ללמוד מחב"ד" — Learning From Chabad (LFC).
המחקר לא הסתפק בניתוח תיאורטי. ליבמן ובן־עמי נפגשו עם בעלי תפקידים בחב"ד בישראל ובמטה המרכזי בניו־יורק, ביקרו בכפר חב"ד, סיירו בניו־יורק ובישראל ושוחחו עם שורת חוקרים. במסגרת העבודה אף ניתנה להם גישה לשכבות ממערכות המיפוי הגיאוגרפיות הפנימיות של חב"ד, שבאמצעותן בחנו כיצד מחולקים אזורי הפעילות והאחריות.
במהלך העבודה זיהו החוקרים עשרה מנגנונים שמאפשרים למודל החב"די לפעול במקומות שונים לחלוטין: רשת של מוקדים קטנים, תשתית ארגונית תומכת, התמקמות לפי תנועה ופוטנציאל, נוכחות ברחוב, שימוש בבית כמרחב קהילתי, שפה חזותית מזוהה והתרחבות הדרגתית בהתאם לצרכים המקומיים.
"הרבי הוא האדריכל של המהלך הזה"
אחת התובנות המרכזיות שעלו במחקר נוגעת ליכולת של בית חב"ד להשתנות בהתאם למקום שבו הוא פועל. אין תבנית אחת שמועתקת לכל עיר בעולם; העיקרון קבוע, אך המענה משתנה.
"הרבי הוא האדריכל של המהלך הזה", אומר בן־עמי. לדבריו, העיקרון שנקבע הוא "להיות כתובת לכל עניין יהודי אך לעולם לא לייבא שבלונה קשיחה מבחוץ".
הוא מביא דוגמה פשוטה: "אם המקום הוא יעד גלישה, הבית יספק ציוד גלישה ועל הדרך יציע תפילין; אם הקהילה מורכבת מאוכלוסייה מבוגרת, השליחות תתמקד בבתי אבות".
לצד ההתאמה המקומית, החוקרים מצאו דווקא אחידות חזותית שמאפשרת ליהודי לזהות את המקום ולהרגיש בו בבית גם כשהוא נמצא אלפי קילומטרים ממקום מגוריו.
"ברמה המרחבית והעיצובית זה מרתק", אומרת ליבמן, "כי בסופו של דבר תמצא בדיוק את אותם הספרים, אותה שפה חזותית ואותם אלמנטים בבית חב"ד בקפריסין, בתאילנד או בניו־יורק. הזהות המרחבית האחידה הזו היא בדיוק מה שיוצר את תחושת הבית".
גם הפריסה עצמה משכה את תשומת לבם. "אחד המנגנונים שזיהינו במחקר שלנו הוא מיפוי והתמקמות לפי פוטנציאל", מסביר בן־עמי. "חב"ד שואפת להתמקם בכל מקום שיש בו פוטנציאל לתנועה של יהודים. מעיירה קטנה באוקראינה ועד נמל התעופה הבינלאומי באדיס־אבבה, המטרה היא לייצר נקודת מפגש ולהעניק ערך מוסף ליהודים".
בסופו של המחקר מבקשים השניים לקחת את מה שלמדו מחב"ד ולהציע אותו כמודל גם למתכנני ערים. לדבריהם, העולם המודרני מלא באוכלוסיות שנמצאות בעיר אך אינן רשומות כתושביה — תיירים, עובדים, סטודנטים ואוכלוסיות ניידות נוספות — בעוד כלי התכנון המסורתיים כמעט שאינם מביאים אותן בחשבון.
וכאן, לטענתם, נמצא השיעור הגדול של המודל החב"די.
"צריך לדעת לא רק היכן אנשים גרים", מסכמת ליבמן, "אלא היכן הם נמצאים, לאן הם נעים ומתי הם מתכנסים".
מאפשרים לכם לקבל
