בת החסיד הנודע וקרובת משפחת הרבי: מרת הדסה קרליבך ע"ה
מרת הדסה קרליבך ע"ה, ניצולת שואה אשר כנערה פעלה לצד אביה, הרה"ח ר' שניאור זלמן שניאורסון זצ"ל, בהצלתם ובטיפולם של ילדים יהודים בצרפת הכבושה בידי הנאצים, הלכה לעולמה ביום ראשון, כ"ד באלול תשפ"ו.
היא הייתה בת 99 בפטירתה.
מרת קרליבך נולדה בשם הדסה שניאורסון בלנינגרד (כיום סנקט פטרבורג), רוסיה, בשנת תרפ"ז. היא חיה תחת הרדיפות הסובייטיות, שרדה את השואה הייתה שותפה בשיקום החיים היהודיים לאחר המלחמה, כשהיא נושאת עמה עדות כלי ראשון יוצאת דופן על גבורה והישרדות יהודית.
אביה, הרה"ח ר' שניאור זלמן שניאורסון, היה בן דוד מרוחק של הרבי. הוא הקדיש חלק ניכר מחייו לסיוע ליהודים שהיו בסכנה, ובסופו של דבר שיחק תפקיד מרכזי בהצלתם של יותר מ-100 ילדים יהודים במהלך השואה.
הדסה נולדה לרב שניאורסון ולאשתו שרה בתקופה שבה המשפחה הייתה ללא מעמד חוקי בברית המועצות. כמשפחה חסידית שלא הייתה רשומה כחוק, הם חיו תחת איום מתמיד מצד השלטונות הסובייטיים.
אמה לא יכלה להתקבל לבית רפואה כדי ללדת מכיוון שחסרו לה תעודות הזהות הנדרשות. רופא פרטי הסכים בסופו של דבר ליילד את הדסה בסתר, והכניס את אמה דרך כניסה אחורית. הדסה עצמה נותרה ללא תיעוד רשמי עד כשנה לאחר מכן, אז הושגה עבורה תעודת לידה.
מאוחר יותר עברה המשפחה למוסקבה, שם היה אביה מעורב בהזרמת כספי צדקה מאמריקה ליהודים עניים. דירתם הקטנה הפכה גם למקלט מחתרתי עבור יהודים שנזקקו למקום מסתור.
פעילויותיו של הרב שניאורסון העמידו אותו בסכנה פעם אחר פעם. לפי זיכרונותיה של הדסה, אביה נעצר 16 פעמים. המשטרה הסובייטית יכלה להופיע ללא אזהרה, והמשפחה למדה להיות מודעת באופן מתמיד למסלולי בריחה ומקומות מחבוא.
אולם אפילו בתוך הפחד, אלה שחיו במחתרת מצאו דרכים לשמור על רוחם, ולעתים שרו ורקדו יחד כדרך להתעלות מעל המציאות הקשה שהקיפה אותם.
הדסה נזכרה מאוחר יותר כי הפחד מהשנים ההן לא עזב אותה לחלוטין מעולם. אפילו עשרות שנים לאחר מכן, כשנכנסה לבית או לעסק, היא חיפשה באופן אינסטינקטיבי מסלול בריחה או מקום מחבוא.
בהמשך, הצליחה המשפחה לעזוב את ברית המועצות בסיועו של יוסף א' רוזן. השלטונות הסובייטיים לא התירו להם להגר לארצות הברית או לאירופה, אך איפשרו להם לנסוע לארץ ישראל.
לאחר הפלגה שארכה 12 ימים, התיישבה המשפחה ביפו. עבור הדסה הצעירה, החיים בארץ ישראל הביאו תחושת ביטחון מבורכת לאחר שנות פחד ברוסיה. היא נזכרה מאוחר יותר שהרגישה שם שמחה ובטוחה.
אולם אביה לא הרגיש בנוח עם האווירה הסוציאליסטית החזקה שבה נתקל בתל אביב. בשנת תרצ״ו עברה המשפחה לפריז, שם הקים הרב שניאורסון את "Association des Israélites Pratiquants", הנודעת גם כ"קהילת החרדים".
שם הוא הקים בית תבשיל כשר, בית כנסת וחדר, והגיש סיוע גשמי ורוחני למספר ההולך וגדל של פליטים יהודים שהגיעו לצרפת.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, קיבלה פעילות ההצלה שלו דחיפות חדשה.
הרב שניאורסון מונה על ידי ארגון אוז"ה (OSE) לנהל בית ילדים כשר בצ'אטו דה מורל בברו-ורנה. הילדים חיו לפי סדר יום קפדני, תוך שהם מסייעים בתחזוקת המשק החקלאי וממשיכים בלימודיהם ובשמירת המצוות.
בעקבות הפלישה הגרמנית לצרפת והסלמת גירושי היהודים, העביר הרב שניאורסון את בית הילדים דרומה למרסיי.
למרות הקשיים היוצאים מן הכלל בצרפת של ימי המלחמה, שמירת מצוות נותרה נושא שלא ניתן לפשרות. הדסה נזכרה כי אביה עמד על אספקת מזון כשר והמשיך להעניק לילדים חינוך יהודי והזדמנויות לשמור שבת ויום טוב.
הוא גם ביקש להכין את הצעירים לחיים על ידי הקמת בית ספר לטכנולוגיית רדיו עבור בחורים צעירים ובית ספר לגזירת גזרות (פטרנים) עבור נערות.
הדסה, שהייתה בעצמה עדיין נערה, הייתה מעורבת עמוקות בטיפול בילדים, ועבדה הן כטבחית והן כמורה.
האוכל היה נדיר תכופות. היא נזכרה בתקופה אחת שבה הקבוצה שרדה במשך שבועות על לחם ופלפלים ירוקים. כל ילד קיבל ביצה אחת בלבד לחודש. אפילו בנסיבות אלו, אביה נותר דקדקן נורא בענייני כשרות. כשהושגה מרגרינה, הוא דאג שדגימה ממנה תיבדק כימית במעבדה לפני שהתרת להכניסה למטבח.
באחד מימי הפורים, גורמים צרפתיים החדירו אזהרה סודית לרב שניאורסון כי פשיטה צפויה למחרת. הוא התעקש שלא לספר לילדים ושחגיגת הפורים שלהם תתקיים כמתוכנן. בזמן שחגגו, נעשו בשקט הכנות לבריחה. כשהמסיבה הסתיימה, הועלו הילדים על משאיות והועברו למיקום אחר.
בשנת תש״ב, בתוך סכנה גוברת, נמלטה הקבוצה לדימו, צרפת. בהמשך העביר הרב שניאורסון את הילדים לצ'אטו דו מנואר בסנט-אטיין-דה-קרוסה. בשלב מסוים, השלטונות האיטלקיים הורו לרב שניאורסון ולקבוצתו להרחיק אחריהם לניס. המעבר התברר כמסוכן, שכן כוחות גרמניים חיכו שם וחברים מהקבוצה נלכדו.
הסכנה נגעה במישרין גם במשפחתה של הדסה עצמה, כאשר אמה נלכדה ועברה עינויים. בסופו של דבר היא שוחררה.
מרבית הילדים שהיו בטיפולם הוברחו בסופו של דבר מעבר לגבול לשווייץ, וכך נמלטו מהגירושים הנאציים.
לא את כל הילדים ניתן היה להציל. הדסה נזכרה שקבוצה אחת הוסגרה ו-16 ילדים גורשו לאושוויץ. היא ידעה רק על אחד מהקבוצה ההיא ששרד.
הדסה עצמה עמדה בפני סכנה פעם אחר פעם. באחד המקרים, כשהוליכה קבוצת ילדים דרך יערות מושלגים לאחר שמקום המחבוא הקודם שלהם הפך לבלתי בטוח, היא שמעה כלבים נובחים בסמוך.
כשהיא מבועתת מכלבים, היא קפאה על עומדה. ילדה קטנה, כבת שבע, דחקה בה לחשוב על ה' ולהמשיך לצעוד. הדסה אמרה מאוחר יותר כי גבורתה השקטה של הילדה העניקה לה את הכוח להמשיך להוביל את הקבוצה.
כאשר צרפת שוחררה, שליחותה של המשפחה לא הסתיימה מיד.
הם חזרו לפריז והחלו בתהליך הכואב של ניסיון לאתר את משפחות הילדים. אלפי מכתבים נשלחו לעיריות ברחבי צרפת במאמץ למצוא הורים וקרובים ששרדו. חלק מהילדים התאחדו עם משפחתם; אחרים גילו כי איבדו את כולם.
עבור הדסה, ההסתגלות לחיים רגילים לאחר שנות מחבוא, פחד ואחריות התבררה כקשה.
היא פנתה להוראה לאחר המלחמה, כשהיא נשענת על השנים שבילתה בטיפול בילדים. היא נזכרה מאוחר יותר שהבינה כי היא מביאה את עצב חוויות המלחמה שלה אל תוך כיתת הלימוד, והחליטה להתחיל כל בוקר בשירה עם תלמידיה. היא האמינה שהשינוי סייע לה לא פחות ממה שסייע להם.
בשנת תש״ז היגרה המשפחה לארצות הברית. הדסה נישאה לרב אליהו חיים קרליבך בשנת תש״ט. הוא כיהן כרב במרכז היהודי הילסייד בניו ג'רזי ועמד משותף בהנהגת "קרליבך שול" באפר וסט סייד במנהטן.
לאורך שנות חייה המאוחרות, מרת קרליבך דיברה על חוויותיה ועל האחריות המורכבת של היותה ניצולת שואה ועדה. עבודתו של אביה, ותפקידה שלה לצדו, נותרו במרכז הסיפור שנשאה עמה לאורך חייה: הצלת חיי יהודים תוך סירוב לוותר על הזהות היהודית, גם כאשר שמירת כשרות, חינוך יהודי או שמירת יום טוב יכלו כשלעצמם להביא סכנה.
מרת קרליבך הדגישה תכופות את החשיבות של שמירת הזיכרונות חיים, שמירה על הכבוד והזהות היהודית והעברת המסורת לדור הבא. "לעולם אל תפסיקו לבטוח שה' הוא טוב, ואנחנו כאן", אמרה.
היא הותירה אחריה את ילדיה: שטרנא ציטרון – לוס אנג'לס, קליפורניה; שיינא ברקוביץ' – הנטינגטון ביץ', קליפורניה; יוכבד דיין – ברוקלין; פרידא לופר – קראון הייטס; ואסתר קוגל – קראון הייטס.
הלוויה תתקיים ביום שני ותעבור ליד 770 בשעה 9:00 בבוקר.
ברוך דיין האמת.
מאפשרים לכם לקבל
