בקרב החסידים, נהוג היה להדגיש כי לצד לימוד התורה אסור חלילה לשכוח את נותן התורה, ולעסוק בלימודה מתוך ביטול ויראת רוממות.

על כך מעיד הסיפור הבא:

פעם שוחחו שני חסידים של האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי. רבי אייזיק מהומיל, ורבי אייזיק מויטבסק. בנוסף לחסידותם, שניהם היו גאונים ולהם בקיאות עצומה בכל תחומי התורה.

רבי אייזיק מויטבסק היה בעברו 'מתנגד' שלא השתייך לתנועת החסידות, ולמד תורה אצל דודו, גאון שנודע כ'רבי זמלע'.

"מה ההבדל בין התורה שלמדת אצל הרבי, ובין התורה שלמדת אצל רבי זלמלע?" ביקש רבי אייזיק מהומיל לדעת.

ענה לו רבי אייזיק מויטבסק:

"בנוסף להבדל בעצם הלימוד – הרבי, בשכלו הגאוני הבהיר פתח את עינינו כיצד ללמוד – ההבדל היה בעיקר ההרגשה לאחר הלימוד." ורבי אייזיק החל לבכות בכי חרישי.

"במה התבטא ההבדל בהרגשה לאחר הלימוד?" המשיך חברו ושאל.

רבי אייזיק, עדיין בוכה, החל לומר:

"כאשר סיימנו לשמוע שיעור של דודי רבי זמלע הצדיק, חשנו תחושה של התרוממות הרוח. ברוך ה', אנו יודעים עוד פלפול גאוני ועוד חידוש תורה גאוני.

"אך כאשר סיימנו לשמוע שיעור מפי הרבי, הרגשנו תחושת שברון לב מכך שאין לנו כל מושג מהמאור שבתורה, מהגסות האישית, מכך שאין אנו מרגישים את נותן התורה ברוך הוא..."

(מעובד על פי מכתב הרבי הריי"צ מכ"ט תשרי תרצ"ט. באדיבות אתר 'בית חב"ד')