מאת: מנדי זילברשטרום, COL

***

הבוקר החל שגרתי. השמש זרחה כרגיל. ואז הגיעו ההודעות, הצלצולים. הפלא' לא הפסיק לזמזם. משהו קרה. מחיבור הודעה להודעה - נפלה התדהמה - אלי הלך לעולמו. לא נתפס!

אלי, השארת חור גדול. כל מי שהכיר אותך - מסרב להאמין. איך? למה? מדוע?....

בהלוויה שלך, כן - מי היה מאמין, במרכז כפר חב"ד, ליד בית הכנסת 'בית-מנחם' עמדו המונים תחת השמש הקופחת, מנגבים את הזיעה יחד עם הדמעות. החברים הרבים שהגיעו במהרה מצפון, דרום, ומאיפה לא - עמדו ושתקו. לא עיכלו. ראינו אותך אלי, החזק, החייכן, השמח, זה שתמיד היה גורם לכולם לצחוק ולצחוק - שוכב על המיטה, תחת הטלית. בכיות נשמעו באוויר. לא פלא.

בבית העלמין ראינו שמורידים אותך אל הקבר הטרי, ופשוט צבטנו את עצמנו - זה אמיתי?... המילים של הקדיש מעולם לא נשמעו ברורות כל-כך. חדות, חודרות. משאירות חותם עצוב. כיסו אותך בעפר. מעניין מה היית אומר בסיטואציה קשה כל-כך....

*

אלי. קשה לומר עליך "עליו השלום", "זיכרונו לברכה". היית חבר. ידעת לקרוא את העומד מולך, לדעת אם טוב לו או לא. כל מילה שלך הייתה תופסת את שרירי הפנים. הכנסת הרבה שמחה והומור בחיים של רבים מחבריך. אני מסתכל בתמונות מהעבר, אין תמונה בה אתה לא מחייך. אוהב את החיים, אוהב את הבריות. נותן לאחרים מה שיש.

אני זוכר שחזרת מפנמה. נסענו יחד ל'מרכז שליחות' בפסח. רחוק, לעיר קוסקו שבפרו. השלוחים כל כך אהבו אותך. מהר, פשוט ראו והתחברו. עזרת להם, שם, אבל זה לא נגמר ב'פסח'. זמן רב לאחר-מכן, עוד עזרת להם עם המסעדות החדשות שפתחו. היית לעזר רב.


בתמונה: כותב השורות (משמאל) לצד המנוח. בעיר קוסקו, פרו.

בשנות לימודינו בישיבה, בלוד ומאוחר יותר במגדל העמק - היית נר. נר שהאיר את הסביבה. שוב, באור של שמחה ובאהבה אין סופית. הנר הזה כבה היום, לדאבוננו.

*

אלי היקר! אני כותב לך מפה בדמעות, ואתה בטח צופה בנו מלמעלה. צוחק כמו תמיד. מחייך את החיוך הנצחי שלך. בבקשה, תתפלל בעד מי שהכרת, ועל כל עם ישראל.

אחד מחברי הכיתה אמר לי היום, רגע לפני שהגיעה מיטתך: "כשקיבלתי את הבשורה, התקשרתי אליו, לאלי. רציתי לוודא שהוא לא מתלוצץ. הוא אהב לגרום לכולנו לחייך"..

איך אמר איש ה'חברה קדישא' ר' חוני מרוזוב מעל קברך: "לך בשלום ותנוח בשלום"...