שאלה: האם החתירה למידת הענווה אינה גורמת שהאדם ימעיט מיכולותיו ולא יקבל עליו תפקידים? תשובה: משה רבנו היה "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב,ג), ועם זה קיים במלואה את ההוראה הכתובה לאחר זמן במשנה: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". "ענווה" אין משמעה שאדם מתעלם ממעלותיו ומכישוריו, שהרי כל אדם חייב להכיר היטב את מעלותיו ויכולותיו (לצד חסרונותיו), ולהשתמש בהן לעבודת הבורא. הבעל-שם-טוב אומר שיש מצב שבו אדם, מרוב ענוותנותו, אינו מאמין כי על-ידי תורתו, תפילתו ומעשיו הטובים הוא גורם ירידת שפע אלוקי לכל העולמות (מעין מאמר חז"ל ש"ענוותנותו של רבי זכריה בן-אבקולס" גרמה לחורבן בית המקדש), ואילו היה מאמין בזה – היה עובד את ה' מתוך התעוררות, בשמחה וביראה "מרוב כול". מי שההשגחה העליונה הביאה אותו לחיות בדור ובמצב שבו יש לו כוח להוסיף קדושה בעולם ולהועיל לעם ישראל למלא את תפקידו, הרי בכך הטילה עליו שליחות חשובה ביותר. כנגד זאת, גם בעל נשמה גבוהה וכוחות נעלים, הממלא את שליחותו בשלמות, נוסף על כך שאין לו להחזיק טובה לעצמו בשל דברים שניתנו לו במתנה מלמעלה, נדרש לחשוב ולהתבונן, שאילו היו ניתנים לאדם אחר כל המעלות שלו, היה פועל יותר ממנו. מקורות: גיטין נו,א. בית הבחירה והון עשיר אבות פ"ב מ"ה, מהרש"א ברכות סג,א. כתר שם טוב המבואר סי' קמה,שצג, וש"נ. ס' המאמרים תש"י עמ' 236. תורת מנחם כג,64.