בתפילת שחרית אין אומרים "מזמור לתודה", ולא "אבינו מלכנו".

אין מאריכים היום בתפילת שחרית.

מבקשים 'לעקאח' (עוגת דבש), וגם אוכלים ממנו.

מרבים בצדקה, ובפרט לפני תפילת מנחה. הבעש"ט אמר: "מקול קשקוש המטבעות בקערות, מתפרדים הקליפות".

לפי הוראת הרבי, אחר חצות היום יקרא כל אחד לעצמו את ההפטרה של יום-הכיפורים.

אכילה ושתיה

מרבים באכילה ובשתייה כשיעור שני ימים – ערב יום-הכיפורים ויום-הכיפורים. וכל האוכל ושותה בערב יום-הכיפורים, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.

נוהגים לאכול 'קרעפכין' (כיסני-בצק ממולאים בבשר בהמה).

טובלים פרוסת המוציא בדבש אבל על השולחן שמים גם מלח.

אין לאכול היום אלא מאכלים קלים להתעכל, כגון עופות ודגים. גברים לא יאכלו היום שום וביצים כלל.

מלקות

לפני טבילה ותפילת מנחה נוהגים ללקות ל"ט מלקות קלות ברצועה של עגל. הנלקה – מוטה, ופניו לצפון. סדר ההלקאה: על כתף ימין, על כתף שמאל ותחתיהם באמצע, וחוזר חלילה. המלקה והנלקה שניהם אומרים שלוש פעמים פסוק 'והוא רחום', בכל הלקאה אומרים תיבה אחת, סך הכול ל"ט תיבות.

אחרי מלקות יש לבדוק שלא יהיה על הגוף שום חציצה וטובלים שלוש פעמים, לפי שטבילה זו היא משום תשובה, כגר המתגייר. הטבילה ביום זה חובה.

מנחה

בתפילת מנחה בלחש. אחר 'יהיו לרצון' הראשון אומרים וידוי ו"על חטא".

בכל הווידויים מתוודים בעמידה, ושוחים בעת הווידוי. מפסיקים קמעא במקומות המופסקים במחזור בנקודותיים לאחריהם ("דברנו דופי:" – "טפלנו שקר:" – "קישינו עורף:"). מכים על החזה באותיות הא"ב של 'אשמנו' וגם באמירת "ואנחנו הרשענו", ובעת אמירת: 'על חטא...', 'ועל חטאים...', 'סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו'. אין אומרים "אבינו מלכנו".

סעודה מפסקת

בסעודה המפסקת – המאכלים יהיו בלי מלח.

גברים לא יאכלו מאכלי חלב וחמאה ולא תבלינים חריפים בסעודה המפסקת נוסף על מה שלא אוכלים ביום זה.

יש טובלים אחר סעודה המפסקת, כדי שיהא סמוך ליום-הכיפורים.

מפסיקים לאכול מבעוד יום.

כל איש נשוי מדליק "אַ לעבעדיגע ליכט" [=נר חיים]. ובנוסף, לנשמת הוריו שנפטרו – נר נשמה.

חתן בשנת הנישואין שלו, שלבש ה'קיטל' לחופה, אינו לובשו ביום-הכיפורים. אבֵל (רח"ל) בשנת האבלות – ילבשנו. אין להיכנס בקיטל לבית-הכיסא.

מתעטפים בטלית כנהוג, ומברכים עליו לפני השקיעה.

לפני ההליכה לכל-נדרי – ברכת הבנים והבנות. (בנוסח ברכת כהנים, ע"פ הוראת הרבי).

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בירך את נכדותיו, כשידיו למעלה מראשה של כל אחת ואחת.

אם יש שהות, יאמר כל אחד לעצמו (לפני פרקי התהלים שקודם כל-נדרי) וידוי – 'אשמנו' ו'על-חטא', וכן נהגו רבותינו נשיאינו.

אין מקפידים שהש"ץ במוצאי יום-הכיפורים יהיה מי שיש לו אב ואם.

תפילת ערבית והבדלה – בקיטל וטלית, אבל בכובע, והטלית על הכתפיים.

במוצאי יום-הכיפורים אומרים: 'גוט יום-טוב'. ובליובאוויטש, באולם הקטן, הכריזו זאת.

"מי שכבה נרו ביום-הכיפורים... תקנתו שידליקנו שוב במוצאי יום-הכיפורים ולא יכבנו עוד אלא יניחנו לדלוק עד גמירא, וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה נרו במוצאי יום-הכיפורים, לא הוא ולא אחר, אלא יניחנו לדלוק עד גמירא".

קודם הבדלה וקידוש לבנה צריך ליטול ידיו שלוש פעמים לסירוגין עד פרק הזרוע, כמו נטילת ידיים שחרית ביום רגיל, אבל בלי ברכה. וגם הכוהנים, שכבר נטלו ידיהם לנשיאת כפיים עד פרק הזרוע, אף אם נטלו אז לסירוגין, צריכים ליטול ידיהם כנ"ל.

הבדלה

יין, נר, הבדלה. ומברכים דווקא על "נר ששָׁבַת" (שדולק מערב יום-הכיפורים). ואם אין נר חוץ מזה שבבית-הכנסת, ידליק נר אחר ממנו ויברך על שניהם. ובבית מדליק עוד נר מהנר ששָׁבַת בביתו ומברך על שניהם: מדליקים אבוקה, או מדליקים נר ומקרבים את שלהבתו לנר ששבת, ומברכים על שניהם יחד.

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע היה מדייק (רק בהבדלה זו) לעשות הבדלה בעצמו.

בכל השנה אין נותנים לאחר לשתות מהשיריים של כוס הבדלה (אלא אם-כן בירכו עליו ברכת המזון), מה שאין כן במוצאי יום-הכיפורים אפשר לתת.

אחרי הבדלה מקדשים את הלבנה – בחגירת אבנט ובסידור [אבל לאו-דווקא בטלית וקיטל], ונכון לרחוץ את הפנים ולנעול נעליים לפני כן.

(קובץ התקשרות, הרב יוסף שמחה גינזבורג)