מוצאי ר"ה תשע"ז

מיכאל אוישי, קאלוגה

הזמנו הרבה יהודים לראש-השנה. עשו טלפונים לכמאתיים יהודים שנמצאים ברשימות הקהילה. הרשימות לא עדכניות, רוב הרשומים זקנים מופלגים וחלקם הגדול כבר לא בחיים. והסתבר גם שהמזכירה 'חילקה את העבודה' עם עוד שתי קשישות...

מאוד דאגנו. לא ידענו מה יהיה... לא ידענו אם יגיעו עשרות יהודים, או שמא נבהה אשתי אני והילדים בראש של הדג לבד... זו גם הפעם הראשונה שעושים כאן מניין לראש-השנה. אף-אחד לא ממש יודע מה זה. ובנוסף לכל, אלה גם ימי עבודה...

אבל בכל-זאת, עשינו קניות. אוכל למאות אורחים משך כל הסעודות. וגם לבשל את זה צריך - אשתי עמלה משך ארבע ימים רצופים עד לאמצע הלילה לאפות מאות חלות, לחמניות, לבשל עופות, קציצות, דגים, סלטים... כל טוב סלה. שרק יגיעו.. ומה נעשה עם כל זה - אם לא יגיעו?

בערב ראש-השנה, כשכתבתי פ"נ לרבי, ביקשתי שיגיעו. ואם לא יגיעו - שיהיה לפחות מניין.. סיפרתי לעצמי את הסיפור על הרבי מהר"ש, על אותו יהודי שהיה לו בית-הארחה קטן בליובאוויטש, והפרנסה היתה בדוחק. והוא שקע בהרהורים והלך שקוע בדאגותיו עד שמצא עצמו עומד בחצר הרבי, שם עמד הרבי מהר"ש במרפסת. הרבי שאל את היהודי מה הוא דואג, ואמר שהפרנסה בדוחק. ויש לו חובות, וכו'. הרבי אמר לו שהוא רואה כי מגיעים הרבה מאוד אורחים לליובאוויטש מחר, ושיכין אוכל ומיטות לכל האורחים, וזה יכסה לו את כל החובות. היהודי אמר שאין לו כסף לזה. הרבי מהר"ש הלוה לו. היהודי רץ וקנה והכין ועשה. מגיע ערב החג, מתקרב כבר זמן הדלקת-נרות, ואין שום אורח.. היהודי, שבור, כבר חושב מה יעשה עם האוכל שנשאר, למי ימכור בזול כדי לצמצם נזקים..

ואז, ממש לפני הדלקת-נרות, הגיעו המון עגלות ומהן יצאו אורחים. היו כל-כך הרבה, שהוא היה צריך להוסיף מזרנים ליד המיטות וכל מנה שהכין הוא חילק לשלושה חלקים כדי שיספיק לכולם..

כשהוא בא להחזיר את ההלואה לרבי מהר"ש, הוא שאל את הרבי מדוע לא אמר גם שהאורחים יגיעו מאוחר, מה שגרם לו כ"כ לדאוג?

הרבי ענה - "כשעומדים במקום גבוה ומואר - רואים למרחוק".

היהודי בפשטותו, היה סבור שהרבי התכוון שהוא עמד במרפסת, "מקום גבוה ומואר" ולכן יכל לראות מרחוק, שמגיעים אורחים, אבל את שעת הגעתם לא ידע...

חייכתי לעצמי כשנזכרתי בסיפור, וידעתי שכוח המשלח איתנו. הרבי נמצא במקום גבוה ומואר, והוא כבר יביא את האורחים.

בסופו של דבר, בית-הכנסת היה מלא מפה לפה. מפוצץ, עד כדי כך שבחדר האוכל של ביהכנ"ס לא היה מקום לכולם בליל יו"ט השני ועשינו "באנקעט" בחוץ...

וכמובן שהיה מניין בכל התפילות, חוץ מאחת, ביו"ט שני. ב"ה.

והכי עודד אותי, שספרתי וראיתי כל אחד ואחד. מתוך כמה עשרות גברים שבדקתי באחת התפילות, היו רק ארבעה לא-יהודים. ממש רוב מוחלט של המשתתפים בתפילות ובסעודות, היו יהודים ע"פ הלכה.

פשוט תענוג.

במוצאי החג הסתכלתי על הספסלים. לא היה לי חשק לפנות את המחזורים מהספסלים..

היה לי פשוט כיף לי להסתכל על זה...

התמונה מצו"ב - המצלמה לא תופסת את הצד השני של הבימה ואת הצד האחורי, וגם לא את עזרת-נשים. אז תכפילו בראשכם...

* * *

באחת התפילות עמדה אשה, שהיא נכדה של הרב האחרון שהיה כאן, נפטר בתרצ"ו.

אמרה לי:

"חבל שאבא שלי לא כאן כדי לראות את זה. הוא היה דתי מאוד, אבל לא לימד אותנו כלום. אמר - כאן ברוסיה כבר לא תצטרכו את זה. חבל שהוא לא כאן, כמה הוא היה שמח לראות שהוא טעה".

* * *

אבל אני חושב שגולת הכותרת של ראש-השנה הזה, היה אברך מה'כולל-תורה'. אלכסנדר.

יהודי כל-כך חמוד. חי באודסה הרבה שנים, במקור הוא מרעטשיצא שבבלארוס.

כסף אין לו, אבל עבודה הוא מצא. הוא עובד מאוד קשה, ומאוד רחוק מביהכנ"ס, כשעה נסיעה. באיזור הזה הוא גם מתגורר.

הוא יהודי חם, ודיברתי איתו הרבה על החשיבות לשמוע תקיעות. הוא הסביר לי כמה זה קשה לו, וכמה בלתי אפשרי להשאיר את העובדים, בדיוק בתחילת חודש (הוא מנהל-עבודה).

היתה לי הרגשה שהוא יופיע. תכננתי אפילו להישאר היום עד הערב, למקרה שהוא יופיע.

פתאום, באמצע הסעודה שאחרי התפילה, הוא מגיע. עם בגדי עבודה, מתנשף, ואומר -
"רעבּע, אין לי הרבה זמן. שופר!"

חיבקתי אותו מול כולם. הסברתי כמה היה קשה לו. כמה הוא התאמץ. הוא אמר אחריי את הברכות. תקעתי עבורו, מול כולם. והכרחתי אותו לשמוע קידוש ולטעום משהו, טרם ירוץ חזרה לעבודה.

אוח, כמה התרגשתי ממנו.

גמר חתימה טובה.