סיפורו של פליקס סאטר
ארצות הברית הכול החל לפני חודש, כאשר התחלתי לעסוק בעסקה חשובה וגדולה במיוחד, עם קבוצת אנשי-עסקים ערבים. העסקה כולה התנהלה בטורקיה. לקראת התקדמות העסקה לכדי סיכום וחתימה, הייתי צריך לנסוע לטורקיה לכמה פגישות עסקים. ובדיוק אז התחלתי להתלבט. מצד אחד, רציתי מאוד לעשות את העסקה, שהייתה אמורה להניב רווחים נאים. אך בד בבד חשתי גם תחושה בלתי-מוסברת, של חשש ופחד מהעסקה. לא הצלחתי להכריע מה כדאי לעשות, ופניתי לרב פלטיאל, שמוכר לי היטב, וסיפרתי לו את הלבטים שלי בנוגע לעסקה. הרב פלטיאל אמר לי מיד: "אתה צריך לכתוב את הלבטים שלך לרבי, לנסוע לאהל, ולבקש את ברכתו הקדושה". ברגע הראשון העניין נשמע לי מוזר. אני לא מצליח לשמור את כל המצוות בחיי היום-יום שלי, והרשתי שהפניה לרבי, שלכאורה לא מכיר אותי, היא קצת מוזרה. אך הרב פלטיאל התעקש ואמר שזה הדבר הנכון לעשות. הרב פלטיאל אמר לי להתייחס לעניין כמו אל "ביזנס". עסקה. "אתה מצדך תכתוב לרבי שאתה מתחייב לתת אחוזים מסוימים מהרווח בעסקה לצדקה", אמר הרב פלטיאל, "וזו תהיה כביכול ה'שותפות' שלך עם הרבי בעסקה הזו. כך תהיה בטוח שהכול יסתדר". קיימתי את דבריו של הרב פלטיאל, וכתבתי לרבי על העסקה ועל חששותיי. התחייבתי גם לתת אחוזים מהרווחים לצדקה. הנסיעה לטורקיה עברה כראוי, ופגישות העסקים התנהלו על מי-מנוחות. אך כאשר הגיע הזמן בו היו אמורים הרוכשים להעביר לי את התשלום לעסקה – ומדובר בסכומי-עתק – לא שמעתי מהם מילה וחצי מילה. אין קול ואין עונה. רק שיחת טלפון אחת קיבלתי מהמשרד שלהם, ואחד הפקידים הזוטרים הודיע לי בקול צונן ורשמי ש"כרגע אין להם כסף מזומן לשלם לי את חובם משום שהם משקיעים את כספם בעסקאות אחרות". הבנתי שנפלתי בפח. לא היה עוד טעם להישאר במלון בטורקיה, כאשר איני מרוויח דבר מהשהות שם. שבור ברוחי שבתי לביתי, כשבראשי אני הופך שוב ושוב באפשרויות לשוב לעסקיי לאחר הפסד אדיר שכזה. עמדתי על סף ייאוש. פה, בלונג-איילנד, יצרתי קשר עם הרב פלטיאל. התחלתי לספר לו על חוויותיי העגומות בטורקיה ומעשה הנוכלות שאליו נפלתי כקורבן, אך שלא כהרגלו – הוא עצר אותי באמצע דיבורי. הייתה לו רק שאלה אחת לשאול: "האם זו העסקה שבה 'שיתפת' את הרבי?". כשהשבתי בחיוב לשאלתו של הרב פלטיאל, הוא טען שעליי לנסוע מיד אל האהל ולעדכן את הרבי במתרחש. "אם אתה מתייחס לרבי כ'שותף' בעסקה", טען הרב פלטיאל, "לא ייתכן שישנה התפתחות כזו ואינך מגיע לספר לו עליה"... שוב, בתחילה סירבתי להצעתו של הרב פלטיאל. האמונה שלי עדיין לא הייתה אז מפותחת מספיק, וחשבתי ששום דבר לא יוכל להשיב את כספי שאבד לי. אך הרב פלטיאל התעקש, ובאמצע הלילה נסענו שנינו יחד אל האהל. כתבתי לרבי דיווח מפורט, כמו שכותבים לכל שותף רגיל. הזכרתי גם את הבטחתי לתרום חלק נכבד מהרווחים לצדקה, ואת רצוני לקיים את דבריי. אך שבתי לביתי בלי שום רווחים. להיפך, הפסדתי סכום נכבד... השעה הייתה אחת וחצי בלילה כששבנו ללונג-איילנד. הרב פלטיאל, בגישתו החיובית והשמחה, ניסה לשכנע אותי שהכול לטובה ועליי להיות בשמחה. אך אני לא הצלחתי להתעודד בשום אופן. "הם ערבים", הזכרתי לו. "שונאי ישראל. למה שירצו לתת לי את הכסף שהם חייבים?". ההרגשה הקשה לא עזבה אותי גם בהמשך הלילה, שכבר כמעט הפך לבוקר. התהפכתי מצד אל צד במיטתי ולא הצלחתי להירדם. וכשכבר נרדמתי, הייתה זו שינה טרופה וקטועה. בשעה חמש וחצי בבוקר, מכשיר הטלפון שלי צפצף. התקבלה הודעה חדשה. הבטתי במסך, והופתעתי לגלות שהיא נשלחה מעורך הדין של אנשי העסקים הטורקים. "אל תדאג", הוא כתב, "מחר נשלח את הכסף". תקווה קטנה הזדחלה לליבי, אך הוא עדיין היה מלא בספקות. האם הם שולחים את כל הכסף או רק חלק ממנו? ואם ישלחו רק חלק, האם יהיה זה תשלום ראשוני או חד-פעמי? בבוקר, כשהגעתי למשרד, קיבלתי את התשובה. הודעת דואר אלקטרוני מהבנק בישרה שהטורקים הפקידו לחשבוני את כל הסכום שהיו חייבים, עד הסנט האחרון.