קבע כעמוד הבית
|
הוספה למועדפים
|
פרסם אצלנו
|
צור קשר
|







פנים חדשות באו לכאן ● בנימין ליפקין
(יום שישי, ג' שבט תשע''ה)
אבל עם כל הצער על האובדן הגדול והקשה מנשוא, קשה היה שלא להתהלך בין האבלים השבוע ולא לראות ולחוש בצורה החדה והמובהקת ביותר את "זרעו בחיים" ● מאור הפנים, הדרת הפנים, השפה העשירה, הקול הבוטח, סגנון הרצאת הדברים. כל אלו הקרינו סמכותיות יוצאת דופן. פנים חדשות באו לכאן. פנים של מרא דאתרא שילך בעקבות אביו ויעלה מעלה מעלה. עדיין רוח הקודש בבית המדרש, כמו אמרו לעצמם כל מי שרק שוחחו עמו. לא עזב הרועה את צאן מרעיתו, הייתה התחושה הרווחת והמוחשית עד כדי מישוש ● מיוחד: טורו של בנימין ליפקין  פנים חדשות באו לכאן
בנימין ליפקין

זה קרה באחת משעות הבוקר של יום שני השבוע. אל אוהל האבלים שהוקם בחצר ביתו של הגאון החסיד רבי מרדכי שמואל אשכנזי זצ"ל, מרא דאתרא דכפר חב"ד, נכנס בצעדים מדודים, הראשון לציון הגאון רבי אליהו בקשי דורון שליט"א, מי שבמרוצת שנות כהונתו כרב הראשי לישראל וכנשיא בית הדין הגדול, ועוד קודם לכן בשנותיו הרבות כרבה הראשי של חיפה, התוודע לגאונותו הבלתי נתפסת של הרב המנוח.

מרגע שראיתי את הרב בקשי דורון מפלס דרכו ומבקש לשבת מול בנו הגדול של הרב, ממלא מקומו שליט"א, התקרבתי למקום וביקשתי להיות עד ראייה ושמיעה למפגש. באותם רגעים נזכרתי בדברי ההערכה היזומים והספונטניים שהשמיע באוזניי הרב בקשי דורון בשבתו על כסא ממלכתו כלפי הרב אשכנזי. היו אלו דברים שלא בכל יום ניתן לשמוע מפי רב ראשי שהוא עצמו תלמיד חכם מובהק, כלפי רב כלשהו.

את הרגע הראשון של השתיקה הפר הרב אשכנזי שליט"א, מכוח פסק הדין בשולחן ערוך (שצוטט, כזכור, מפי הרבי בשיחת הקודש המפתיעה והקצרה, עם תום תפילת מנחה הראשונה, מיד לאחר החזרה מבית החיים כתום קבורת הרבנית ע"ה) לפיו אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה. הרב אשכנזי, הבן, אזכר את מחלוקת הראשונים האם ניחום אבלים היא מצווה בפני עצמה או לא, ציטט את הנפקא-מינא המאלפת שלומד על כך הרבי והסיק מסקנה אקטואלית לימי השבעה שהוא ואֶחָיו חווים בימים אלו.

השתיקה מצדו של האורח הופרה והוא, למרות היותו מאופק בטבעו, יצא מגדרו וקרא בהתפעלות: "התפוח לא נפל רחוק מהעץ. אין לי ספק, לאבא שלכם בשמים יש נחת רוח מכם". הרב הצעיר הגיב בבת צחוק של מבוכה אך הרב האורח פירש זאת כהצטנעות שלא במקומה ושב ואמר בתוקף: "אתם קיבלתם את ההכתרה ויש לכם את הכוחות, יהיו לכם כוחות ואתם תמשיכו את כל מה שהאבא עשה".

ואז נוצרה שתיקה קלה שהופרה בשאלה של הרב בקשי דורון אל איש שיחו, הרב החדש. כעת הייתה זו כבר שיחה תורנית של שני רבנים שמפלפלים איש עם רעהו ולא ניסיון של רב דגול לתהות על קנקנו של רב שזה עתה, בנסיבות נוראות, הוכתר לתפקידו. "תגידו", פנה הרב בקשי דורון בלשון רבים אל רבו של כפר חב"ד, "בטוח שאתם יכולים לפלפל כעת בדברים אלו, בעודכם יושבים שבעה? לכאורה על האבל נאמר 'ישב בדד וידום'. אולי מותר לו לעסוק בענייני אבלות אבל רק בנוגע למעשה ולא בפלפול".

הרב אשכנזי בתגובה שלף ציטוט המוכיח כי הכל מודים שלהרהר בדברי תורה מותר גם מותר לו לאבל וכשגם הרב בקשי דורון הסכים עם זאת, פתח הרב אשכנזי במסה מתומצתת אך מנוסחת להפליא על ההבדל המהותי בין הרהור לבין דיבור. והרב האורח נסחף אחריו ובלא אומר ודברים, אמר ושב ואמר, "יפה מאוד, זה באמת יפה מאוד".

*
ימים אחדים לאחר פטירתו בלא עת של ידידי, הרה"ח ר' דובער (בערקה) וולף ע"ה, תיארתי ב'כפר חב"ד' סיטואציה רגישה ויוצאת דופן לה הייתי עד שנים אחדות קודם לכן במחיצתו, ואשר במהלכה הפטיר באוזניי בערקה, בשביעות רצון אבהית כשלחלוחית בעיניו, "ער זיך צו, ס'איז דא קינדער". שמע, יש ילדים... רוצה לומר, עם כל מה שאני חווה לא אחת, מקור אחד לסיפוק ולקורת רוח היה ויהיה לי: הילדים הממשיכים בדרכי.

השעות האחדות שעשיתי השבוע בבית האבלים הזכירו לי את אותו מסר והפעם בהקשר לחלל הגדול שנפער עם הסתלקותו של הרב אשכנזי, מרא דאתרא דכפר חב"ד ובכיר רבני חב"ד, מעמנו.

החלל הוא בראש ובראשונה בנחלתם של תושבי כפר חב"ד שהוא היה לאב, לרב ולמורה דרך. אבל הוא גם מנת חלקם של רבים מספור שהוא היה הכתובת הבלעדית שלהם לשאלות שאת כולן היה מכריע במילה אחת, ברגע כמימרא, בלי שנייה של הרהור, פקפוק או תהייה. לתופעה הפנומנלית הזו אין ולא היה אח ורע. לי אישית יחסרו הרגעים הללו שבהם הטלפון מחייג, על הצג מתנוססות המילים "הרב אשכנזי", וכשאני ממהר לענות ביראת כבוד, נשמע הקול העמוק, מעברו השני של הקו, "מדבר אשכנזי מכפר חב"ד". ועוד רגעים רבים אחרים של שהייה עמו בלשכתו אשר במעונו שטרם הגיעה השעה לפרסמם ולחושפם.

אבל עם כל הצער על האובדן הגדול והקשה מנשוא, קשה היה שלא להתהלך בין האבלים השבוע ולא לראות ולחוש בצורה החדה והמובהקת ביותר את "זרעו בחיים". זה קרה כשראית את חיוכו ושפתו השופעת של הבן, הרה"ג רבי אליעזר, שהזכיר ימים משותפים של שבתנו בשבת תחכמוני בכולל האברכים, תוך כדי ניתוח חד ואופייני של דמות אביו. זה נמשך כשנותרת פעור פה למרגליות שבקעו מפיו של הבן, הרה"ג רבי שניאור, ומפניו המביעות. זה התעצם כשהתבוננת בשפת הגוף, באינטונציה ובכל תנועה מאת הבן, הרה"ג רבי שלום דוב בער, עד ששאלת את עצמך: אולי באמת כך בדיוק היה נראה הרב לפני כמה עשרות שנים? הרי זה קוֹפִּי!

והתחושה הזו העפילה לשיא חדש במפגש אישי ובלתי אמצעי עם הבן הגדול, שעל דעת המקום ועל דעת הקהל, הוכתר בעיצומו של מסע ההלוויה לממלא מקום אביו ולמרא דאתרא. מאור הפנים, הדרת הפנים, השפה העשירה, הקול הבוטח, סגנון הרצאת הדברים. כל אלו הקרינו סמכותיות יוצאת דופן. פנים חדשות באו לכאן. פנים של מרא דאתרא שילך בעקבות אביו ויעלה מעלה מעלה. עדיין רוח הקודש בבית המדרש, כמו אמרו לעצמם כל מי שרק שוחחו עמו. לא עזב הרועה את צאן מרעיתו, הייתה התחושה הרווחת והמוחשית עד כדי מישוש.

בתקווה איתנה כי יאריך הרב שליט"א ימים על ממלכתו עזבתי את בית האבלים מתוך תחושת ביטחון איתנה כי בזאת תנוחם כל המשפחה הרוממה ובזאת ננוחם כולנו.

כותב השורות מנחם בבית משפחת אשכנזי, השבוע
כותב השורות מנחם בבית משפחת אשכנזי, השבוע

הדפסה |
שלח לחבר:  שמך: אימייל הנמען:
תגובות
הוספת תגובה
כותרת:

תגובה:


אין כרגע תגובות לכתבה זו


© 2018 COL תקשורת - כל הזכויות שמורות אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואמיתותן