שמם הולך לפניהם, הם אחים, עוסקים באותו תחום, ובכל-זאת כמעט לא הופיעו יחד. אהרון ויונתן רזאל, שני מוזיקאים שטבעו את חותמם בעשור האחרון על המוזיקה היהודית, מקווים שזה עוד יקרה. "זה די מתבקש", אומר אהרון, "אבל כל אחד ואחד מאיתנו הלך בקצב שלו. אני פרצתי קדימה לפני עשר שנים, והפריצה הגדולה של יונתן הייתה לפני כשלוש שנים. אחרי שלכל אחד מאיתנו יימאס מעצמו, אולי נלך על פרוייקט משותף".

הם דומים אבל שונים. אהרון חובש כיפה סרוגה גדולה, ליונתן כיפה שחורה. אהרון מתמקד בשירה והפיק עד עתה חמישה אלבומים; יונתן עוסק בעיקר בניצוח על תזמורות ברחבי העולם, בעיקר במוסקווה. רק לפני כשנתיים הפיק אלבום בכורה, והוא זכה לפופולריות רבה, עם השיר 'ציון'.

מאמריקה לחזנות ספרדית

הם נולדו בארה"ב למשפחה נטולת רקע דתי. לאביהם, מיכה, לא חגגו בר-מצווה ולא היו לו תפילין. יונתן הוא הבכור, ואהרון נולד קצת יותר משנה אחריו. כשאהרון היה בן כמה חודשים עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בשכונת נחלאות בירושלים. שם התחילה התקרבות איטית לעולם היהדות.

השכנים, יוצאי פרס, החלו להזמין את בני המשפחה להתפלל בבית-הכנסת השכונתי. נוסח התפילה היה תמהיל של נוסח פרסי עם נוסח ספרדי ירושלמי. אלה זיכרונות הילדות של בני משפחת רזאל. "כל ילדותנו טבולה בחזנות הספרדית השורשית. לא העלינו על דעתנו שיש נוסח תפילה אחר", מספרים האחים.

חיפוש עצמי

בהדרכת רב השכונה החלה המשפחה לשמור שבת ולהשתתף באירועי הקהילה. קולותיהם הנעימים של הבנים וכישרון המוזיקה שלהם הביאו אותם במהרה אל הדוכן, מסלסלים פרקי חזנות ספרדית ירושלמית וקוראים בתורה. "אבא היה משלם לנו על כל קטע של קריאה בתורה", נזכר אהרון. "בהדרגה התחלנו לשמור מצוות, לצד התעניינות במוזיקה. השילוב הזה הוביל אותנו למה שאנחנו כיום".

לאחר השירות הצבאי החלו השניים בחיפוש עצמי. אהרון עבר לצפת והתאהב בשירת ר' שלמה קרליבך. שם הלחין את שירו המפורסם 'הגיע זמן הגאולה'. יונתן פנה ללימודים גבוהים באקדמיה למוזיקה, ועבד עם תזמורת סימפונט רעננה, ואז פרש לטובת רעיית צאן ביישוב סוסיא, שבו התגורר חצי שנה. בתום החיפוש העצמי עשו השניים שתי בחירות זהות: שניהם בחרו באורח-החיים הדתי ושניהם בחרו במוזיקה.

זה חידש וזה שבר קרח

איך הם מגדירים את המוזיקה שלהם? אהרון: "החידוש שלי היה לעשות מוזיקה שמדברת גם לדתיים וגם ללא-דתיים". יונתן: "אהרון חידש משהו בתוך המוזיקה הדתית, ואני שברתי סוג של קרח בין העולם הדתי ללא-דתי. במוזיקה שלי אני מתרגם את העולם הרוחני-הדתי, שממנו אני יונק והוא עיקר חיותי, לכלים כלליים. פתאום היהדות לא נתפסת כדבר מאיים, ואפשר להזדהות עם תכניה".

לשניהם שאיפה משותפת: "ללמוד קצת יותר תורה. בינתיים אנחנו לומדים רק חצי יום תורה, ובזמן שנותר עוסקים במוזיקה. הלוואי שנזכה ללמוד יום שלם". ויש להם גם תקווה משותפת: הם לוויים מיוחסים מדורי-דורות. תקוותם שבבוא העת יינתן להם לשיר גם בבית-המקדש.