קטע מראיון שהעניק בוימלגרין לעיתונאי החב"די בנימין ליפקין בתשס"ו:

ר' שייע בוימלגרין נשען על כיסאו לאחור. מקיר הזכוכית שמאחוריו ניבטת העיר תל-אביב הבולעת את שיפולי רמת-גן. המוני המכוניות השועטות בכבישי המטרופולין בשעה זו של צהרי יום שישי, נראות ממרומי הקומה ה-25 של 'בית גיבור', מקום משכנה של חברת 'בוימלגרין קפיטל', כצעצועים זעירים.

הוא עוצם את עיניו ומשחזר את אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בחייו. השאלה שלי שואבת אותו כארבעה עשורים לאחור, אל חוף ימה הסוער של חיפה. הוא אז נער צעיר שמבחין בדמות לא ברורה המצויה בסכנת טביעה.

לא. לא היה לו שמץ של מושג כי האיש שנראה עתה בסכנת חיים הוא האדמו"ר מגור, כ"ק ה'בית ישראל' זצוק"ל, שביקש לטבול בים בשעת לפנות בוקר. הוא ראה יהודי טובע והוא, כמי ששחה להנאתו בים, חותר אליו במהירות על מנת להצילו.

האגדה שנולדה בקרב יודעי דבר שסיפרו על כך, ידעה לספר כי לאחר שהצליח הנער להביא את הרבי אל החוף, אמר הרבי מגור: "געבענשט זאלן ווערן דיינע הענט" (מבורכות יהיו ידיך).

בוימלגרין מנפץ את המיתוס. "לא היה דבר כזה", הוא אומר. "מפי הרבי לא יצא כל הגה. הוא לא היה במצב שהוא יכול לברך. עם הגיענו אל החוף, לאחר מאמץ רב וכוחות בלתי רגילים שהפעלתי, חשו לעברנו שלושה גבאים שמיהרו לקחתו מעמי. ואז רק קלטתי שזהו הרבי מגור.

"הרגשתי די נבוך. יכול להיות שאם הייתי יודע מראש את העובדה הזו, הייתי מתקשה במשימת ההצלה שלי. כי זה לא היה קל. אני זוכר אפילו שממש נזפתי בו. ביקשתי שיעזור לי, שיתרומם, שייתפס בי. ואז, על החוף, אני קולט שברגע זה משיתי מתוך מערבולת המים את הרבי מגור. בתוך הים לא יכולתי להבחין בכך. הפיאות והזקן לא היו סדורים והם כמו הקיפו את ראשו. הוא היה נראה מבהיל.

"הרבי נעץ בי מבט חודר. חשתי במבוכה רבה ומיהרתי לעזוב את המקום".

כיצד פירשת את אותו מבט? אני מנסה לדחוק בו.
"לי זה היה נראה באותם רגעים סוג של כעס. כי לא הייתי עדין. כדי להציל אותו מהטביעה ולמשות אותו, פעלתי בקדחתנות. ברגע אחד קלטתי מה קרה פה. והרבי, כפי שזה היה נראה לי באותם רגעים, כביכול הקפיד על הצורה שבה הוצאתי אותו".

אני מתעניין לדעת אם מאז הגיע לחלות את פני ה'בית ישראל'. להפתעתי, משיב בוימלגרין בשלילה. "פחדתי ללכת אליו. לנגד עיניי ניצבה כל העת אותה סיטואציה ואותו מבט".

"אני גם לא מרגיש שעשיתי מעשה יוצא דופן", הוא מוסיף מיד. "ראיתי יהודי בצרה, בסכנה, ונחלצתי לעזרתו. זה היה מתוך אינסטינקט טבעי. היה ברור שזה מה שעליי לעשות ברגע זה".