הפולמוס על ההר / הרב דניאל שילה סביר להניח שלו ראה הרב צבי יהודה קוק את הנעשה כיום בהר הבית, היה רואה צורך בעליית יהודים לשם. הרב שלמה גורן וודאי לא היה מאלה שאין עליהם מורא מקדש, והוא עסק הן במדידות והן בהלכות. תשובה לרב אבינר. במסגרת מסע משפחתי נקלעתי לקהילה חב"דית באירופה. משנשמע בבית המדרש שבאתי מן השומרון, הקיפוני הנוכחים בחיבה, ושאלו לשלום ההתיישבות ולשלום העם היושב בציון. אנו זקוקים לכם עתה, אמרתי. יש מאבק הן על הארץ והן על דמותה היהודית של המדינה, ועליכם לבוא ולחזק. כאן השתררה דממה. "היינו רוצים מאוד", אמר אחד מהם, אבל הוא לא הרשה לנו, ובדבריו הצביע על תמונת הרבי האחרון, שניבטה מקיר בית המדרש. קרוב משפחה שאצלו ביקרתי, אב למשפחה מחוננת בילדים חדורי אהבת העם והארץ, הסביר לי פעם כי בזמנו פנה אל הרבי וביקש רשות לעלות. הרבי השיב לו כי תפקידו להישאר בגולה, ולהציל יהודים ליהדותם, וכי עתה אין מי שיתיר לו. ואכן, חסידי חב"ד הם אוהבי הארץ וחרדים לגבולותיה, אך הם גם מגדולי המטיפים נגד עלייה. "מי שעוזב את מקומו ועולה לארץ, הריהו כמי שעורק מחזית אחת כדי להלחם בחזית שנייה", כך אומרים הם בשם הרבי. החמרת המצב הביטחוני בארץ, הסכנה הדמוגרפית, וההתרופפות הרעיונית של רבים איננה עומדת מול העובדה שהרבי שלל, ועתה אין מי שיתיר. זו איננה ההחמצה הראשונה של חב"ד. בראשית הציונות היתה היא מן החריפים שבמתנגדיה, והעמידה חמישה דורות של אדמורי"ם אשר שללו את העלייה. הראשון שבהם, האדמו"ר רבי שמואל, אמר: "אם היו שומעים לי, היו חוסכים הרבה דם יהודי. רציתי לומר לבוא כוח הממשלה, שאם לא ייטיבו את היחס ליהודים, אני נוסע לארץ ישראל, ולוקח אתי מאה אלף יהודים... אבל אז היה עניין ביל"ו, ולא רציתי להוסיף להם תוקף... אם היה אצל אנשי ביל"ו... הייתי נוסע איתם" (ד"ר יצחק אלפסי, "החסידות ושיבת ציון". עמוד 22). הבילוייים מנו עשרות אנשים בלבד, ולו באו לכאן מאה אלף חסידי חב"ד בשעתם, היו "מנפנפים" אותם ברוח שבלולביהם, וכל הארץ היתה נראית אחרת. רבים מאלה שהיו יכולים לעלות עם האדמו"ר ולא עלו, הושמדו על ידי הנאצים והשתמדו על ידי הקומוניסטים. עתה סובבת חב"ד בכל העולם, ומנסה במסירות נפש מופלאה, לאסוף בכפיות את אשר שפכה בכדים. ואף עתה, כיוון שאין חסיד חב"ד אשר אינו "שליח" לא יעלו לא הם ולא המושפעים על ידם, למרות שהארץ צריכה להם עתה יותר מבשנים עברו. בדומה להם, שתלו מעשיהם בחכם גדול אחד, ושאפילו אחר הסתלקותו לא ניתן לחשוב שמא היו דבריו טובים לשעתם ולא לעת הזאת, מבקש מורנו ורבנו, הרב שלמה אבינר שליט"א, להיתלות בדברי מורנו ורבנו, רבי צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ולשלול באופן גורף את העלייה להר הבית. כמו כן, נתלה באיסור שהוציאה הרבנות משכבר הימים, על אף שבוודאי נשתנו דברים. יש בהחלט מקום לסברא, שלו ראה הרצ"י זצ"ל את הנעשה כיום בהר הבית, היה בוודאי רואה אף הוא צורך בעליית יהודים לשם. אך זאת ועוד, לא ניתן לתלות דברים בחכם גדול אחד, כאשר אנשים שאינם קטנים בהלכה, מביעים סברות אחרות, ובוודאי לא כאשר יתכן שגם הוא היה רואה זאת היום אחרת. ניתן להצביע על דברים נוספים שהורה הרצ"י זצ"ל, ושמרבית תלמידיו לא קבלו, ואלה שהם ראשי ישיבות עתה לא הנהיגו כך בישיבותיהם. וכבר שמעתי שאמר רבי מנדלי מקאצק זצ"ל, שאין הצדיק רואה אלא את אשר יקרה בחייו, ולא לאחריהם. הגר"ש גורן זצ"ל, וודאי לא היה מאלה שאין עליהם מורא מקדש, והוא עסק הן במדידות והן בהלכות. הוא כותב ב"ספר הר הבית" כי לא רק שעתה ניתן לעלות על פי כללים הלכתיים, אלא שמצווה לעלות להר, מדין כיבוש וחזקה. הוא משבח בספרו את עליית חברי ועדת הפנים של הכנסת אל הר הבית, בטבת תשמ"ו, ורואה בכך חשיבות גדולה. עדות נוספת לגישתו זו של הרב גורן, הובאה במאמרו של חגי הוברמן ("הרב שהתפלל על הר הבית", כ"ב אלול). אף דברי הרב אבינר שליט"א, בעניין תוקפה של הרבנות הראשית בעניין, אינם חד וחלק. קיומה של רבנות ראשית איננו אומר שאין יחידים היכולים לנהוג אחרת מפסקיה, כשנימוקיהם בידם. הרב צבי יהודה עצמו לא שלל את זכותן של קהילות מסוימות לומר הלל בברכה ביום העצמאות, על אף שהרבנות דאז עדיין לא הורתה כן ("לנתיבות ישראל", ח"ג, עמוד פ'). כמו כן, אנו יודעים כי בדברים שהם מכבשונו של עולם, לא נוכל לציית לרבנות בכל מקרה. ניתן למנות בין הרבנים הראשיים בעבר ובהווה כאלה המצדדים בנטישת ישובים תמורת הסכם שלום. האם יסכים הרב אבינר לנטוש את ישובו באם הרבנות הראשית תפסוק שיש לעשות כך? הרב אבינר כותב בזלזול אודות המדידות שנעשו בהר הבית, "שזה טיבם של מחקרים מסוג זה, שחותם הספק עליהם". כלום לא נעשו מדידות על מנת להוכיח שיעורי מצוות? האם לא הלכו אנשי הלכה שבירושלים למדוד מקוואות במצדה? כלום לא התירו לאחרונה להוציא אברים מנפטרים ששעת מותם נקבעה בהסתמך על מחקרים חדשים? זו דרכו של מחקר הילכתי, שהוא הולך וחוזר מן הספר אל המציאות שבשטח. ואכן המתירים היום לעלות, הולכים בהר בשיטה המחמירה ביותר, במקומות שהם בוודאי לא מקום המקדש. האיסור הגורף לא יביא לתיקון, כי אם לתקלה. כששלטון היהודים בהר כה רופף, לא ניתן לסמוך רק על העובדה שהמשטרה נכנסת לשם במקרה של התפרעות. האם מול נוכחות מתמדת של ערבים בהר, ללא מדרך כף רגל של יהודי, ניתן לומר "הר הבית בידינו"?