באחד הפרסומים החב"דיים שראו אור לאחרונה ("פסח מצה ומרור", ה'תשע"ח, ע' 18), בנוגע להכנות לפסח של חסידי חב"ד בגטו ווארשא בשנת ה'תש"ג, נכתב כי לפני פסח ה'תש"ג עזבו כבר רוב היהודים את הגטו ונותרו בו רק אלו שסרבו לעזוב את הגטו והתכוננו למרד. וממוצא דבר מובן ומשמע כאילו חסידי חב"ד שנשארו בגטו התכוננו למרד והיו שותפים להכנות אליו (כי לכן הם נשארו שם...). ויש להעיר על כך שדבר זה כנראה אינו נכון עובדתית, ובשניים: ראשית - בתקופה ההיא נותרו בגטו עשרות אלפי יהודים (מתוך מאות אלפים שהיו בו עם הווסדו) שהגרמנים השתמשו בהם ככח עבודה זול לצרכיהם. את הזקנים והילדים ואת כל מי שלא הי' מסוגל לעבוד הם השמידו (וחלקם מתו לבד עקב התנאים הקשים ששררו שם), ומי שנותר בגטו היו הצעירים בעלי הכח שהגרמנים רצו בהם, וכאמור, השתמשו בהם וניצלום לצרכיהם. והנה לאותם עשרות האלפים שהיו אז בגטו לא הי' שום קשר למרד, שהוא תוכנן ונוהל ע"י קבוצה מצומצמת של כמה עשרות חלוצים בוגרי תנועות נוער ציוניות-שמאלניות ("השומר הצעיר" ו"החלוץ"), ולרוב הציבור בגטו לא היתה כל שייכות אליהם. שנית - חסידי חב"ד בודאי לא היו חלק מאותה קבוצה שהתכוננה למרד. שכן חסידי חב"ד, כמו שאר היהודים החרדים והדתיים, בעקרון לא היו שותפים להכנות למרד גטו ווארשא, ואדרבה הם התנגדו לו התנגדות עקרונית ונחרצת. וזאת מכיון שהם ידעו שההתנגדות שלהם לא תפיל את שלטון הנאצים וגם לא תגרום להצלת אף יהודי אחד, אלא מה שיקרה, וכך אכן קרה בפועל, הוא, שההתנגדות המזוינת רק תחיש את הקץ המר ותביא לרציחתם שלהם עצמם ושל עשרות אלפי היהודים שסביבם ותמנע מהם כל סיכוי להנצל מבני הבליעל הנאצים. זאת יש ללמוד מתוך עדותה של הגב' צבי' לובטקין, שאף שהיתה בעצמה אשת תנועות השמאל ומהצעירות מנהיגות המרד, בכל זאת הביטה בהערכה רבה על פעולותיהם של העסקנים הדתיים (המזרחי) והחרדים (אגו"י) שפעלו בגטו, כפי שכותבת בספרה "בימי כליון ומרד" (בהוצאת בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד) ע' 95 "אני רוחשת להם כבוד, ויודעת שהם עשו הרבה להצלת יהודים ולמען העמידה על כבוד ישראל - לפי דרכם". ויחד עם זה בנשימה אחת היא מספרת על כך (שם) כי "העלינו חרס בנסיונותינו לצרף אלינו את העסקנים הדתיים והחרדים בהכנות למרד", ומוסיפה לספר על "הויכוחים המרים" שהיו לאנשי השמאל מתכנני המרד עם היהודים נאמני התורה בשאלה זו. הוי אומר, כי למרות שהדתיים והחרדים לא היו בטלנים כלל וכלל ח"ו אלא "עשו הרבה להצלת יהודים ולמען העמידה על כבוד ישראל" והיו מושא להערכה ע"י מתכנני המרד, אך הם הקפידו לעשות את כל פעולותיהם - "לפי דרכם", היינו לפי דרך התורה, שאינה הדרך של הציונים-החלוצים (שבראש מעייניהם עמד ה"כבוד הלאומי"), ולפי דרך התורה לא התאפשר להם להשתתף במרד כי הי' בזה שאלה של איבוד לדעת של אלפי יהודים ר"ל. הרבה דיו כבר נשפך בנושא השקפת התורה על המרד, אך אני מאהבת הקיצור לא נגעתי בהררי המלל שנשפכו על זה, והסתפקתי בדברי' של מי שהיתה בעצמה ממנהיגות המרד והכירה היטב את הלך הרוחות של העסקנים והפעילים מבפנים, והעידה, כאמור, מכלי ראשון, כי נאמני התורה התרחקו מכל שייכות למרד. נוסף על כך מהראוי לציין את תגובתו של הרבי, כאשר רב מכובד מניצולי גטו ווארשא (הג"ר שמחה בונים ליברמן, מחבר ספרים תורניים חשובים) סיפר לו ביחידות כי יש אומרים שהגאון רבי מנחם זמבא, חסיד גור ומגדולי התורה של אותו דור, תמך במרד – הגיב הרבי בפסקנות "זה לא הי' ולא נברא" (נדפס ב"כפר חב"ד גל' 1333 ע' 35 ובכ"מ). הרי לנו גם עדותה של אחת ממנהיגות המרד וגם תגובתו של הרבי שיהודים כשרים לא היו שותפים למרד. * ובמבט רחב יותר יש להוסיף (ע"פ ויקיפדי'), כי כל הנ"ל נכון גם בנוגע למה שארע בגטאות ובמחנות נוספים. בגטאות ובמחנות אכן התקיימו התנגדויות בלתי אלימות, יעילות ומשמעותיות, על ידי ניסיונות הברחת אנשים אל מחוץ לגטו, הברחת מזון לתוך הגטו, הסתתרות בבונקרים ומקומות מסתור אחרים, זיוף תעודות, אי-מילוי פקודות וצוויי הנאצים, ואף הערמה עליהם כדי לנסות לשרוד, וכל זה תקין ונכון ע"פ תורה. אך מרד נראה בעיני היהודים רק כמוצא אחרון שנשאר לפני המוות ללא כל סיכוי הישרדות, כשמולו עמדה כל הזמן התקווה לשרוד למרות הכל. כל עוד חשבו היהודים שיצליחו להישאר בחיים, הם תמכו בסוג של התנהגות שתאפשר להם ולקהילותיהם להישאר בחיים. הם סרבו להתחיל בהתקוממות כל עוד הי' שביב של תקווה להצלה. כיוון שמרידות יכלו להיגמר אך ורק בהירצחם של כל היהודים ולא בהצלה. בעיה נוספת לביצוע פעולות התקוממות, הייתה האחריות שחשו היהודים לקרוביהם וכל אנשי סביבתם. שכן הנאצים נהגו בענישה קולקטיבית ורצחו רבים כתגמול על מעשה מרידה או על כוונות בריחה של מעטים, ובמיוחד הריגת קרוביהם של אותם 'מפירי סדר'. היהודים היו צריכים להתחשב בזה לפני כל ניסיון של מרד או בריחה. על כל פגיעה ברשויות, היו הנאצים בתור תגמול תופסים יהודים ומענים אותם עד מוות. ולפיכך מרבית היהודים העדיפו לנסות ולשמור על קיום החיים, שלהם ושל משפחותיהם, על אף התנאים הקשים. וגם כשנודע להם על ההשמדה, העדיפו רובם לדבוק בעמדה שיש לנסות להציל כמה שיותר אנשים, וכי דרך ההתקוממות היא יעילה פחות להצלת חיים. רק כשכלו כל הקצין וההשמדה הייתה כבר דבר כמעט מוגמר, עלתה על הפרק שאלת המאבק המזוין. המרידות בגטאות ובמחנות – במקומות המועטים שהיו - פרצו רק בסמוך לסיום האקציות, או במחנות ההשמדה לאחר שכלו כל הקצין, והן היו קטנות יחסית בהיקפן וללא תוצאות של פגיעה ממשית בגרמנים או בעיכוב משמעותי בחיסול הגטו. * אגב, את השמועה הנ"ל שהגאון רבי מנחם זמבא תמך במרד הפיץ ד"ר הלל זיידמן - שהי' אמנם אגודאי, אך יחד עם זה משכיל ובמדת מה קרוב ברוחו לציונים – ראה ביומן גטו ורשה, מאת הנ"ל ע' 221. על הדעה שרבי מנחם זמבא התנגד למרד – ראה גם במאמר "מרד הגיטאות לפי ההלכה" מאת הרב שמחה עלברג, המודיע ט"ו סיון תשמ"ד. "במשנת הגאון - הערות וחידושים במשנת הגאון רבי מנחם זעמבא זצוק"ל" ע' רטו-ריז. התנגדות חריפה למרד ביטא גם ר' אלכסנדר זושא פרידמן, מחבר מעיינה של תורה, שהי' נציג אגודת ישראל בקהילת ורשה - ראה ציטוט ב"המלחמה נגד היהודים" ע' 317. גם ר' משה בלוי ז"ל מנהיגה של אגודת ישראל בא"י כתב בעיצומו של המרד דברים חריפים וכואבים נגדו – ראה כתבי רבי משה בלוי ע' 241. כן גם בספר מצדה של ורשה, הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה (מאת חיים לזר, הוצאה שלישית, תשע"ג, ע' 183), מסופר על אסיפה גדולה של עסקנים, מחוגים שונים, שהתקיימה ביולי 1942 ושם דנו על אפשרות של מרד, והרבנים בפירוש התנגדו למהלך הזה. כמו כן נזכרה התנגדות הדתיים והחרדים למרד בעוד כמה ספרים, כגון בספר יהודי וארשה 1939-1943 גטו-מחתרת-מרד, מאת ישראל גוטמן (ספרית פועלים תשל"ז) ע' 250 ועוד. וזאת מכיון שע"פ תורה מצוה גדולה היא, לחלל את השבת ואת יוהכ"פ, וכן גם את יום הכיפורים שחל בשבת ואת כל התורה כולה, עבור הארכת חיים (ראה שו"ע אדמו"ר הזקן סי' שכט סעיף ג). ויש לשים לב ולדייק, שאין זה רק עבור הצלה מוחלטת, אלא גם עבור הארכת חיי שעה (כמפורש בשו"ע שם), כלומר, גם עבור מי שחולה בכמה מחלות קשות וכבר נוטה למות, ומ"מ אם אפשר להאריך את חייו במשהו, מצוה וחובה גדולה היא (לא היתר, אלא מצוה גמורה) לעשות כל הדרוש לשם כך. ומצוה היא שגם עשרה או מאה אנשים יחללו שבת ויוהכ"פ (וכמובן המספר מאה הוא לאו דוקא, אלא אפשר גם הרבה יותר - בלי מספר) ובלבד שיאריכו את חייו של אותו חולה במשהו (ראה שו"ע שם סי' שכח ס"ב. יא. יז. ועוד). ולכן העמדה הכללית של הדתיים והחרדים בהשראת הרבנים, היתה לשלילת המרד, מתוך רצון להאריך את חיי היהודים תושבי הגטו ולו בחיי שעה. (ההדגשה היא על העמדה הכללית, כי יתכן שיחידים מסוימים נהגו באופן שונה, אך הדבר פשוט שאין מביאים ראי' מן היחידים, אלא מן הכלל). עוד יש להוסיף, כי כל האמור לעיל לשלילת המרד המזוין הוא בניגוד גמור למעשיהם של הפרטיזנים הראויים להערכה רבה, וידוע שגם הרבי העריך מאד את הפרטיזנים ומסירות נפשם, וזאת מכיון שהפרטיזנים לא סיכנו את חיי היהודים שסביבם והתמקדו רק בהצלת עצמם ובמעשי חבלה מבוקרים נגד הצבא הנאצי כשהדבר התאפשר. אולם הבעי' במרד גטו ורשה היא, שבו הסיכון הי' לאין ערוך גדול יותר מן הסיכוי להצלה. וכפי שצוטט לעיל מספרה של צבי' לובטקין, שהיתה בעצמה ממארגני המרד, וממנו עולה בפירוש כי מארגני המרד עשו מה שעשו רק בשביל הרמת הכבוד הלאומי (ראה שם ע' 70. 79. 87 ועוד), אך גם הם ידעו בוודאות עוד קודם המרד ששום הצלה לא תהי' ממנו (שם ע' 105-106), וכן מוכח ממקורות נוספים של חוקרי השואה, כנ"ל. לתגובות: [email protected]