הרב יעקב הלוי הורוביץ
ראשון לציון

"מנהג ישראל תורה היא" – לשון זו רווחת בישראל קדושים, ומקורה אצל כל גדולי ישראל (הפוסקים בעלי ההלכה), מכל תפוצות ישראל (מן המזרח ומן המערב), בכל הדורות (ראשונים ואחרונים, החל מהגאונים), והייתה שגורה תדיר בפיו של הרבי, שהזכירה אין-ספור פעמים בשיחותיו ובכתביו.

מהו מנהג? – מנהג הוא מעשה שאינו כתוב בתורה שבכתב או בתורה שבעל פה, אינו מהווה מצווה או חיוב לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אלא שכך נהגו אבותינו ואמותינו הקדושים לדורותיהם. ועליו אומרים ש"מנהג" אינו הנהגה נחמדה, "מסורת" או פולקלור עממי, כי אם תורה.

כאן יש להקדים ולדייק, מהו עומק המשמעות בתיבה "(מנהג ישראל) – תורה"? מדוע אין משתמשים במלה אחרת, כגון "דין" ("מנהג ישראל – דין הוא", "מנהג ישראל – מחייב הוא") וכיו"ב, אלא שעניינה המיוחד של תורה (בניגוד לשאר חכמות ועניני העולם) הוא שהיא מן השמיים (כאמור "אתם ראיתם כי מן השמיים דיברתי עמכם"). מהותה של התורה היא, איפוא, דבר רוחני, שמיימי, מרומם, נשגב – משהו אלוקי.

וזהו שאומרים "מנהג ישראל תורה היא" – ללמדנו, שבמנהגי ישראל טמונה קדושה ורוחניות, וכשיהודי מקיים מנהג כלשהו יש למעשה זה משמעות רוחנית אלוקית.

כשם שע"י קיום מצווה מדאורייתא ומדרבנן נמשך שפע של אור אלוקי בכל העולם ובכל העולמות, ובמיוחד על נפש האדם המקיים המצווה, שהוא מתאחד בכך עם הקב"ה מצווה המצווה ("מצווה" – מלשון צוותא וחיבור) - כך גם בקיום מנהג ממנהגי ישראל האמיתיים נמשך עי"ז אור נעלה על נפש האדם ובכל העולמות, שכן המנהגים מהווים ביטוי לרצונו של הקב"ה, ומהותן הוא קדושה ואלוקות (כמבואר בארוכה בחסידות).

ולמרות שהמנהגים התפתחו והתגלו במשך הדורות (בקהלות ישראל השונות, ע"פ גדולי ישראל), הם חלק מן התורה. והם מבטאים את חכמתו ורצונו של הקב"ה, שרצה שיתגלו לנו בתקופה שההשגחה העליונה ייעדה אותה לכך.

רבותינו נשיאינו דייקו מאד במנהגים ומצינו בדבריהם – במיוחד בשיחותיהם וכתביהם של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ וכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו - התייחסויות רבות המבטאות את חשיבותם וקדושתם של המנהגים, ואת הצורך לנהוג בהם ולהקפיד על קיומם בפועל. ראה, לדוגמא, בשיחות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע (ספר השיחות קיץ ה'ש"ת ע' 121, בתרגום חופשי מאידיש):

גם המנהגים ניתנו למשה

בבתי ישראל בדורות עברו תפשו המנהגים את מקומם הנכון בחיים. ה"מנהג ישראל תורה הוא" האיר את בתי ישראל: אב הנחיל את המנהגים לבניו, ואם – לבנותי'.

ישנם מנהגי ישראל ששורשם מקדמונים. כמנהגי הנביאים ומנהגי דורות הראשונים, שטעמיהם נשתכחו במרוצת הדורות. לכל מנהג ישראל – שנהגו בו באיזה מקום שהוא: מדינה, עיר ועיירה – יש יסוד וטעם מדוע נקבע, והמנהגים האירו את עדת ישראל.

ולענין מקורם של המנהגים מצינו (בספר השיחות תש"א ע' 128, בתרגום חופשי מאידיש):

כל המנהגים ניתנו למשה מסיני. וכשם שכל התורה ניתנה למשה מסיני רק גילוי' הוא ע"י אלו שגילוה בעתם ובזמנם, כך גם במנהגים: הכל ניתן למשה מסיני, רק שהם נתגלו בזמנם ע"פ סדר והשגחה עליונה – נשמת איזה צדיק צריכה לגלות מנהג פלוני ולהדריך בו את עם ישראל. ולהלן שם, שכל עניני המנהג ניתנו למשה מסיני עם כל הפרטים. עיי"ש.

ובנוסח אחר של אותה שיחה:

"תורה, נביאים וכתובים נצחיים המה, וכמובן כל מה שנתגלה בתורה שבעל פה, הכל ניתן למשה מסיני, עד שאפילו מנהגי ישראל ניתנו ג"כ למשה בסיני... ומי שאינו מאמין שגם מנהגי ישראל תורה הוא, הרי זה בכלל אפיקורסות!".

גם הרבי נשיא דורנו הפליא פעמים רבות במעלתם של המנהגים, ובהזדמנות מסוימת (תורת מנחם ח"ג ע' 293 – כאן בעיבוד קל) ביאר אחד הטעמים הפנימיים לכך שמנהג ישראל תורה היא, שהוא מצד מעלתם של ישראל (מצד נשמתם ושרשם האלוקי, כמובן) -
"לפי, שבני ישראל הם בניו של הקב"ה, כמ"ש (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלוקיכם", ובנים הריהם דומים לאב . . נמצא איפוא, כי הנהגתם של בנ"י דומה [ושווה בערכה, במובן מסוים] להנהגת הקב"ה. וכיוון שהנהגת הקב"ה באה לידי גילוי ומתבטאת בתורתו, לכן [כך הוא הדבר גם אצל בני ישראל עם קרובו – שהנהגתם היא חלק מן התורה, ומכאן ש]מנהג ישראל תורה היא"...

לא להוסיף ולא לגרוע

ואם אכן מהותם של מנהגי ישראל הוא "תורה", מובן שהיחס אליהם צריך להיות כראוי וברטט קודש, עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ומתורתו של הרבי למדנו שיש בזה דיוק: לא רק שאין לגרוע מהם וזה פשוט, שכן הגרעון מהוה זלזול בחשיבותם וקדושתם, אלא עוד זאת – יחסנו אל המנהגים צריך להיות כאל דבר קודש, גם לענין שאין להוסיף עליהם. שכן הוספה, או שינוי ועירוב השכל האנושי בהם, מהווים זלזול בקדושתם ו"הורדתם" לדרגת פולקלור עממי, שכל אדם רשאי לערב בו את שכלו ולעשות בו כרצונו, וידועה שיטתו של הרבי בזה כפי שנתבארה בכמה מקומות בכתביו (ראה אג"ק חלק יט ע' רי-ריב. חלק כג ע' כו-כז. ועוד).

*
חג למנהגים

הבה נפנה עתה למנהגי ישראל בט"ו בשבט, נשתדל לדייק בהם ולבדוק לאיזה מהם יש מקור מהימן.

[מעניין לציין לדברים שאמר הרבי באחת ההזדמנויות (תורת מנחם, התוועדויות תשמ"ב ח"ב, ע' 852-855), שאחת מההוראות החשובות שיש ללמוד מט"ו בשבט (ע"פ פנימיות הענינים) הוא גודל העילוי של מנהגי ישראל דוקא, שהם נעלים יותר (מצד שרשם) אפילו מדברים המפורשים בתושב"כ ובתושבע"פ, ודוקא הם גורמים לתענוג גדול אצל הבורא (ובמילא גם אצל הנברא), עיי"ש בארוכה. הרי שלנושא המנהגים (חשיבותם וקדושתם), יש קשר תוכני מיוחד עם ט"ו בשבט].

• אין מתענין ביום זה (שו"ע או"ח סי' תקעב ס"ג), אף לא חתן ביום חופתו (מגן אברהם לשו"ע או"ח סי' תקעג ס"ק א).
• אין אומרים בו תחנון ונפילת אפיים (שו"ע או"ח סי' קלא ס"ו).
• אין מספידים ביום זה ואין אומרים בו צידוק הדין (ע"פ הרמ"א באו"ח סי' תכ ס"ב. וביור"ד סי' תא ס"ו).
• נוהגים להרבות בו באכילת מיני פירות האילן (מגן אברהם לשו"ע או"ח סי' קלא ס"ק טז, בשם קדמונים), ובפרט מיני פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
• יש הנוהגים בזמן אכילת הפירות לומר עליהם שירות ותשבחות (סדור יעב"ץ).
• יש מגדולי ישראל שערכו סעודה בה דיברו בשבח היום. גם הרבי נהג פעמים רבות לערוך התוועדות ביום זה ולדבר במעלת היום. [עד שנת תשל"א נהג כך רק כשחל בשבת, ומאז (במשך רוב השנים) גם כשחל בימות החול. והדבר הי' חשוב בעיניו עד כדי כך שלפעמים הוא גם עורר אחרים לקבוע התוועדות בו ביום, או (אם אי אפשר לארגן התוועדות בו ביום) לפחות להחליט במחשבה על קביעת התוועדות במועד המתאים ולהתחיל בהכנות לזה בגשמיות עוד היום – ראה עוד פרטים בזה בהתוועדויות תשמ"ב ח"ב ע' 846-847].
• יש שנהגו להתפלל ביום זה שיזמין להם ה' אתרוג כשר ומהודר לסוכות (בני יששכר, שכן "קבלנו מאבותינו").

טעויות נפוצות ביחס לט"ו בשבט

עם השנים התווספו כמה "מנהגים" (במרכאות) לט"ו בשבט, כאלה שאין להם מקור מהימן, ובחלקם נובעים מהשקפת עולם לא נכונה.

נפתח בתוארו של היום. בכתות הנמוכות של בתי הספר ובגני הילדים בארץ מקדמים הילדים את פני היום בשירת "ט"ו בשבט הגיע - (והוא) חג לאילנות" או שהוא "יום הולדת לאילנות", דבר שאינו נכון.

שכן אף שהמשנה (ראש השנה פרק א משנה א) אומרת שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן, אין הכוונה כלל ל"חג לאילנות". וכמה אי-דיוקים השתרבבו לכאן, כפי שיבואר מיד בסמוך.

ותחלה עלינו לבאר את כוונת המשנה ע"ד הפשט, שהיא מכוונת לכמה הלכות הנוגעות לפירות ובעיקר להפרשת תרומות ומעשרות, כגון להלכה הידועה (רמב"ם הל' תרומות פ"ה הי"א. טושו"ע יור"ד סי' שלא סעיף נז), שאין מעשרין מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת – ובכן, מהו התאריך הקובע שבו יוצאת שנה אחת ונכנסת אחרת (שעל פיו נבדיל בין פירות שגדלו בשנה זו לאלה שגדלו בשנה אחרת)? חילוקי דינים וזמנים יש בעניין זה בין ירקות ותבואות לבין פירות האילן, לירקות ותבואות ראש השנה שלהם ולפירות האילן ראש השנה משלהם. ופירות האילן ראש השנה הקובע להם הוא – ט"ו בשבט. היינו, שאם הפירות חנטו (חנטה היא כשהפרי "הביא שליש", כלומר כשהוא הגיע לשליש מגודלו. ויש אומרים, שהוא הזמן שמכירים בו את הפרי לאחר נפילת הפרח) עד ט"ו בשבט – הריהם שייכים ליבול השנה שעברה, ואם חנטו לאחר מכן – הריהם שייכים לשנה הבאה.

מובן איפוא, כי באיזכור ט"ו בשבט כר"ה לאילן אין הכוונה בזה לגוף האילן (אלא לפירותיו). וכן הוא מדויק בלשונו הזהב של הרמב"ם (שם), ששינה במתק לשונו מלשון המשנה וניסח הלכה זו בתוספת תיבה אחת: "ט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן". מהגדרה קולעת זו נמצינו למדים כמה דברים: א) שלט"ו בשבט אין כל שייכות ויחס לגוף האילן (אלא לפירותיו). ב) וכן ברור שט"ו בשבט אינו "חג האילנות" ולא "יום הולדת" (וכן אינו "יום הדין" לפירות האילן, כפסק המשנה (ר"ה פרק א משנה ב) ש"בעצרת (חג השבועות) העולם נידון על פירות האילן"), וכל ענינו (ע"ד הפשט) אינו אלא קביעת תאריך הנוגע להפרשת תרומות ומעשרות (וכן לעוד כמה הלכות הקשורות בפירות) בלבד.

לאחר שהתברר לנו טיבו של יום וגדרו ע"פ הלכה, נעבור למנהג אכילת הפירות בט"ו בשבט. כאמור לעיל, נוהגים לאכול מינים רבים של פירות האילן ביום זה. יש המפרסמים [– ובכוונה הודגש המפרסמים, שכן הכוונה בהבא להלן היא רק לאלה המדגישים זאת והופכים זה לדגל וסיסמא] - כי המנהג בט"ו בשבט הוא לאכול פירות ארץ ישראל (היינו, פירות שגדלו פיזית בארץ) דווקא, או פירות משבעת המינים דווקא, וכמובן אין לכך מקור, כי אם רצון לשווק "כחול לבן" ולהחדיר קצת ציונות.

הדברים הלא נכונים הללו מתגלים כמופרכים, ברגע ששמים לב כי מקורו של מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט הוא, כאמור לעיל, מאחד הפוסקים החשובים נושאי כלי השלחן ערוך הלוא הוא ה"מגן אברהם" - והוא העתיק את זה מגדולי ישראל שקדמו לו, כפי שציין בעצמו שם - שחי לפני כארבע מאות שנה בפולין, ושם בוודאי לא היו פירות מארץ ישראל שהייתה אז חרבה ושוממה, וגם תנאי תובלה לא היו מצויים אז. ואכן כך הוא מנהג ישראל המקורי וכך נהגו ישראל בכל הדורות, להרבות באכילת מינים שונים של פירות האילן - כל מקום מהפירות המצויים בו, בלי הבט על מקום גידולם ואם הם משבעת המינים.

[נכון שיש מעלה בפירות שגדלו בארץ הקודש ובודאי שיש מעלה בשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל (שהתורה ציינה אותם לשבח, וגם בתושבע"פ נתייחדו להם כמה הלכות לענין קדימה בברכות וכו'), ואכן כך נוהגים גם בזמננו בפועל בט"ו בשבט שמרבים באכילת מיני פירות האילן מינים ממינים שונים, ובפרט מיני פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל (כפי שהובא גם בשיחת הרבי (ספר השיחות תשמ"ח ח"א ע' 244), וכן נעתק לעיל ברשימת המנהגים). ובהמבואר כאן הכוונה היא רק לשלול את הדעה המנפנפת בענין זה והופכת אותו לעיקר, כאילו שכל עיקרו (ומהותו) של מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט הוא לאכול דוקא (או רק) פירות שגדלו בארץ ישראל או משבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ, והוא דבר שאינו מדויק].

טעויות נוספות במנהג הזה הם, כאילו יש להדר דווקא אחר פירות יבשים או דווקא אחר פרי חדש כדי לברך עליו "שהחיינו". אלה הם דברים שאינם מדויקים ואין להם יסוד במקורותינו. והנכון הוא (כפי שהובא לעיל מהמגן אברהם) שבט"ו בשבט מרבים באכילת מיני פירות שונים, ורק כיוון שפירות הקייץ לא מצויים בתקופה זו כשהם טריים, לוקחים מיובשים. כמו כן אין להמנע מלקחת פרי חדש (שהוא חביב) ולברך עליו "שהחיינו", ואדרבה בכך זוכים לחביבות ולברכה נוספת...

"מנהג" הנטיעה – רעיון ציוני

"מנהג" שהוא המצאה נוספת בת ימינו אשר נתפשטה בחוגים רחבים עד שנהיתה ל"ערך לאומי" מקודש, הוא נטיעת עצים בט"ו בשבט. ל"מנהג" זה אין כמובן כל אחיזה בתורה, ולא הי' נהוג באף קהלה מקהלות ישראל (לא במזרח ולא במערב) בעבר.

שרשו ברעיון הציוני שהביא למודעות את הצורך של ארצנו בנטעי עצים. כך הוקמה הקרן הקיימת לישראל, שעיגנה את הצורך ב"מדינה ירוקה" ומטיפה להרבות בנטיעות בט"ו בשבט. הטפה זו - החשובה מאד בעיני ההנהגה הלאומית שבה היא ראתה, ורואה עד היום, ביטוי לתחי' והתחדשות החיים של העם על אדמתו - מכוונת על ידה (בסיוע כלי התקשורת ורשויות החינוך) בעיקר לדור הצעיר, הלוא הם גני הילדים ולבתי הספר, כולל דתיים וחרדיים.

בהקשר זה כדאי לציין לדברי הרבי שכתב למחבר ספר - ששלח את ספרו אל הרבי וביקש את חוות דעתו ואת הערותיו – וכה כתב לו הרבי (אג"ק חלק ט ע' סב-סו):

"... מצורף בזה הערותיי, ומובן שאין זה בתור הסכמה שאין מדרכי בזה. ומובן ג"כ שאם לא יושמטו מהדפוס מה שלפי דעתי יכול להביא למכשול, הרי אין רשות גם להזכיר שראיתי את הכתב-יד בכדי שלא יתפרש הדבר שגם לי חלק בהמכשול.

"... יש לברר התבן מן הבר, היינו שלא לערב עניינים חילוניים לגמרי, כיוון שהקורא משווה להם את שאר העניינים שבספר...

"...בעניין נטיעת עצים בט"ו בשבט, הנה אין לערב את זה במנהגי שו"ע וכו' ויש להשמיטו מספר שצ"ל שווה לכל".

ממכתב הרבי עולה ומצטיירת תמונה ברורה: כאשר הרבי ראה ספר שעומד להתפרסם לציבור הרחב והוזכר בו העניין של נטיעת עצים בט"ו בשבט – שלל זאת הרבי בנחרצות והורה להשמיטו. (בענין זה ראה עוד בארוכה במאמר הנוסף המתפרסם כאן).

ישנו עוד "מנהג" פרי המצאת כמה יזמים בדורנו, והוא "סדר הגדה לט"ו בשבט". "הגדה" זו שהיא בדוגמת "הגדת הקיבוצים" לליל פסח, כוללת "שעטנז" מוזר של דברי מסורת (קטעי תורה ותפלה, מנהגים ואמרות גדולי תורה וחסידות) מחד, ולצדם "מנהגים" חילוניים (כגון, "קידוש" לליל ט"ו בשבט, "קושיות – מה נשתנה", "ווידוי" על איכות הסביבה. ועוד...), שירה וסיפורת חילוניים והגיגי החברה למתנ"סים ו"התנועה ליהדות מתקדמת" (לא פחות!...), מאידך.
ה"הגדה" מופקת בהדפסה צבעונית נאה ומושכת על נייר משובח, ומופצת ע"י משרד החינוך בבתי הספר (כולל דתיים וחרדים) וע"י מועצות דתיות בבתי הכנסת (!). מובן שהחומר הכלול בה רחוק מרוח ישראל סבא, ועל שומר נפשו להתרחק ממנה ומשכמותה (ולולא שידענו שבכמה בתים טובים בישראל קוראים בה בליל ט"ו בשבט, לא כתבנו על אודותיה).

*
יום של לקח רוחני

וכדי לסיים בטוב ומעין הפתיחה, יש לבאר ולענות על השאלה שצפה ועולה כמעט מאלי' והיא, אם באמת ט"ו בשבט (במקורו) אינו אלא תאריך קובע לענין הפרשת תרומות ומעשרות וכו' מדוע מציינים אותו בחגיגיות מסוימת, וכפי שנזכר לעיל (ברשימת מנהגי היום) שאין אומרים בו תחנון ועוד כמה דברים כל עדה לפי מנהגה?

תשובה לדבר – אמת נכון הדבר, עיקרו של ט"ו בשבט (ע"ד הפשט וההלכה) הוא אכן סיום שנת המעשר לפירות האילן. עם זאת מכיוון ש'ארבעת ראשי השנים' (א' בניסן, א' באלול, א' בתשרי וט"ו בשבט) מופיעים במשנה יחד, הוכיחו גדולי ישראל שיום זה יש בו גם משום לקח רוחני לאדם. ובפרט שחז"ל דימו את האדם לאילן על יסוד הפסוק (דברים כ, יט) "כי האדם עץ השדה". לכן (ע"ד החסידות ופנימיות התורה) ביום זה על האדם להתעורר לעבודת הבורא מתוך חיות מחודשת - עניין הצמיחה, ודווקא כפירות האילן המצטיינים בכך שהם מביאים תענוג לאדם, ולא כתבואה ("חטה ושעורה") שהיא דבר המוכרח לאדם. היינו שהעבודה בתורה ומצות תהי' לא רק באופן המוכרח ע"פ דין, אלא בהוספה, באופן נעלה יותר מהמוכרח, לפנים משורת הדין, ומתוך תענוג (ראה ד"ה ארבעה ראשי שנים הם, תשמ"ה. וספר השיחות תשמ"ח ח"א ע' 244).