שש עשרה קילומטר בלבד. זה המרחק שמפריד בין האזור שרוסיה מפגיזה כבר חודשים ארוכים ואוקראינה בתגובה משגרת טילים בכיוון הנגדי, ובין בית הכנסת במריופול ומקום מגוריו של השליח בעיר הרב מנחם מענדל כהן ומשפחתו.

בחסדי ה' יש בין הצדדים הסכם לא כתוב כי, לפחות בשלב זה, לא יורים אל תוך העיר עצמה וממנה. בתולדות הלחימה שנמשכת יותר משנתיים כבר נרשמה הפרה של ההסכמה הזו. שבת אחת, לפני כשנתיים, העיר עצמה נפגעה קשות כאשר בוצע ירי טילים מהאזורים הנשלטים על-ידי הבדלנים הפרו-רוסיים. במתקפה הזו היו עשרות הרוגים ועשרות פצועים והטילים פגעו גם בבנייני מגורים, בתי ספר, גני ילדים וחנויות.

באותם ימים השליח הרב כהן הגיש לאלפי יהודים עזרה גדולה במזון, ביגוד וסיוע בשכר דירה – במימון 'אור אבנר' של קרן לבייב, ה'מרכז לעניני חנוך' וקרן משפחת ראהר. וגורמים נוספים בהשתדלות הרב דוד מונדשיין, הרב שלמה פלס והרב משה קוטלרסקי וגם היום הוא מפעיל חדר אוכל שמספק מנות חמות לנזקקים. 

"באותם ימים", מפרט הרב כהן, "הייתה כאן מהומה רבתי. בסיוע 'אור אבנר' העברנו קבוצה של ילדים ובני נוער לכפר הילדים בז'יטומיר ולגבי חלק מהם הייתה לכך השפעה רבה. אחד הילדים שהיה אז בן עשר, שוכנע על-ידי חבריו לערוך ברית מילה. אימו מאוד חששה ולא מיהרה להסכים לכך, אבל הילד היה נחוש ובסופו של דבר נימול. כיום הוא לומד באוניברסיטה היהודית שמפעיל השליח הרב אברהם וולף באודסה. לובש ציצית כל היום, מניח תפילין בקביעות ומקפיד על כשרות.

"החוויה הכי מפחידה מצד אחד והכי מרגשת מצד שני שחוויתי מאז פרוץ הקרבות, הייתה כאשר בעיצומה של התקופה הכי מתוחה, ידידי השליח הרב שלום גופין הזמין אותי לערוך ברית בלוגנסק. ברית בזמנה, ביום השמיני ללידת התינוק. בדרך היו מחסומים רבים של בדלנים. חיילים שלא ממש שייכים למדינה מסויימת. סוג של לוחמים שאין להם סמכות של ממש על גביהם (ובוודאי שאין עליהם עין פקוחה של ארגוני זכויות אדם...).

"הם עומדים בכביש, לא לובשים מדים רשמיים, הנשק מכוון כלפי כל מכונית שעוברת ומסביב מפוזרים גדרות תיל כמכשולים. שכרתי נהג, אדם מבוגר שבצעירותו נלחם באפגניסטן והוא למוד מלחמות ואינו יודע פחד, ויצאנו לדרך. נאלצנו לעצור בעשרה מחסומים שכאלה וברוך ה' בכל מקום אמרנו לחיילים שאנחנו יהודים ופנינו מועדות לקהילה היהודית בלוגנסק והמעבר התאפשר. וברוך השם הגעתי בזמן ועשיתי את הברית וגם חזרתי למריופול בשלום". 

מתח גדול בעיר

"כיום", מספר השליח הרב כהן ל"כפר חב"ד", "במידה רבה החיים שבו למסלולם. מוסדות חינוך ומרכזים מסחריים נפתחים מידי בוקר, התחבורה הציבורית פועלת ויש במריופול, פחות או יותר, חיים תקינים. ועדיין מדובר במצב לא נורמאלי. קולות הנפץ של הטילים נשמעים כל הזמן ובסך הכל האזור שרוי במתח גדול.

"כדי להמחיש איך המצב משפיע על החיים היהודיים בעיר, הרב כהן מספר: רק השבוע אמרה אחת המשתתפות בשיעורי התורה לנשים (המופעלים מטעם 'כולל תורה') שביתה סמוך לאזור הלחימה, כי כל החלונות בבניין שבורים מעוצמת ההדף וכל ערב הדיירים יורדים למרתף. למרות המצב ואולי בגלל המצב, המשפחה הזו הולכת ומתקדמת בהתקרבות ליהדות. הבן הוא כבר תלמיד בישיבת חב"ד במוסקווה והבת משתתפת בכל הפעולות והשיעורים המתקיימים במריופול. 

"ממשלת אוקראינה עושה בהחלט מאמצים גדולים כדי שחיי היום יום יתנהלו כסדרם, אבל התחושה הכללית היא שאנחנו יושבים על חבית מלאה באבקת שריפה ואף אחד לא יודע מה יילד יום. בכל פינה ברחבי העיר, ובמידה בולטת במיוחד בכניסות וביציאות לעיר, יש אלפי חיילים.

"רבים מתושבי העיר שעד לא מזמן מנתה חצי מליון תושבים, עזבו את המקום לאזורים בטוחים ושקטים יותר באוקראינה עצמה, או במדינות אחרות. במהלך הלחימה העיר עברה כמה פעמים מיד ליד עד שהשלטון באוקראינה התבסס ונכון לעכשיו בתוך העיר עצמה אין כיסי התנגדות והבדלנים הפרו רוסים פועלים מחוץ לעיר עצמה. 

"בשנות השקט, השנים הראשונות לשליחות שלנו כאן, איש לא היה מעלה בדעתו שיום יבוא ומתיחות בין רוסיה ואוקראינה תשבש את החיים במחוז הזה. היינו נוסעים, למשל, לציון הרבי הרש"ב ברוסטוב שברוסיה ומעולם לא היה שום קושי במעבר הגבול בין שתי המדינות. לפעמים נדמה לי שאנחנו בחלום בלהות שעוד מעט קט ייגמר.

"כשהתוהו ובוהו התחיל, לפני יותר משנתיים", ממשיך הרב כהן, "הייתה מהומה גדולה ואף-אחד לא ידע לשער לאן פני הדברים. מורדים פרו-רוסיים, וסתם שכירי חרב שהצטרפו למגמה שהמחוז כולו יעבור לשליטת רוסיה, הקימו מפקדה והציבו מחסומים בתוך העיר, סמוך מאוד לרחוב בו שוכן בית-הכנסת.

"באותם ימים, כל יציאה לרחוב הייתה חוויה בכלל לא נעימה. ללכת ברחוב בלילה כשסביבך חיילים נושאי נשק דרוך, זה די מפחיד. אני זוכר שבליל חג השבועות הלכנו בשעה מאוד מאוחרת והחיילים הורו לנו לעצור לביקורת. בהחלט מפחיד. החלק הטוב בסיפור הוא שלמעשה שני הצדדים לא ניסו להפריע לקהילה היהודית בצורה כזו או אחרת.

"כמעט לאורך כל התקופה מאז החלו המהומות ובוודאי כיום בית הכנסת שוקק חיים. התפילות בציבור, בין בימות החול ובין בשבתות מתקיימות כסדרן, הפעילות במסגרת 'כולל תורה' היא על בסיס יום יומי ובחגים משתתפים בפעולות מאות יהודים.

"אם לסכם בקצרה אירועים שהתחילו לפני כשלוש שנים, כשנשיא אוקראינה הקודם ברח מהמדינה, אפשר לומר שלאחר קיום הבחירות ועליית הנשיא הנוכחי לשלטון החלה להסתמן יציבות מסוימת, אבל עדיין האזור כולו מאוד בעייתי. מריופול היא אחת הערים של מחוז דונייצק והעיר דונייצק עצמה, עירו של השליח הרב פנחס וישצקי, בה פעלו 10 משפחות של שלוחים (!) וכמוה העיר לוגנסק, עירו של השליח הרב שלום גופין, ספגו מכה קשה מאוד ועד היום שורר בהם מצב מאוד מורכב מבחינה מדינית ביטחונית וגם מבחינת סדר החיים הרגיל בכלל והחיים היהודיים בפרט.

"אבל על כך כדאי לדבר עם הרב וישצקי והרב גופין עצמם. באשר לעירנו מריופול, כאמור, נשארנו חלק מאוקראינה ולמרות שהמאבקים נמשכים כבר זמן רב, התקווה היא שבסופו של דבר גם המלחמה הזו תיגמר והחיים יחזרו למסלולם".

ביסוס חיים יהודיים

מריופול היא אחת הערים הגדולות במחוז דונייצק ויש בה כחצי מיליון תושבים. קשה לדעת כמה מתוכם יהודים, אבל כנראה מדובר בכמה אלפי משפחות. בעיר יש נמל גדול ומפעלי תעשייה, בעיקר בתחום המתכות, המעסיקים רבבות עובדים. בשנים האחרונות של רוסיה הצארית יהודי מריופול סבלו מפוגרומים. בימים שבין שתי מלחמות העולם הפכה העיר למרכז תעשייתי ויהודים רבים הועסקו במוסדות שלטוניים ובתעשייה, אך רוב יהודי העיר נרצחו בשואה.

כאשר השליח הראשי במחוז, הרב פנחס וישצקי, הזמין את הרב כהן לשליחות במריופול, לפני שתים עשרה שנים, היה זה לאחר תקופה שבחורים מהישיבה בדונייצק היו באים לעיר לחגי תשרי ולחג הפסח. אוספים את היהודים המעטים המודעים ליהדותם ועורכים איתם תפילות בימים הנוראים והתוועדויות ואירועים בחג הסוכות ובשמחת תורה וכן את לילות הסדר בחג הפסח. אלה היו הזרעים הראשונים של ההתעוררות היהודית בעיר. כשהרב כהן התיישב בעיר, בית הכנסת לא היה פעיל, לא היו שום מסגרות של חינוך יהודי, לא היה מקווה ולמעשה לא היה שום דבר יהודי מאורגן וקבוע.

"יהודים היו מתאספים בבית הכנסת בשבת בבוקר ולפעמים גם מקיימים תפילה בציבור, אבל לא קראו בתורה כי לא היה מי שיקרא", משחזר השליח הרב כהן. 
עם בואו, הסתער הרב כהן במרץ על המשימה של ביסוס החיים היהודיים במקום.

"הצעדים הראשונים היו שיפוץ בית הכנסת, בניית מקווה טהרה (שנבנה בסיוע 'מרכז רבני אירופה') ופתיחת גן ילדים יהודי. הדברים החיוניים לניהול קהילה יהודית ובניית העתיד שלה. השלב הבא היה הקמת 'בית ספר של אחר הצהרים'. פיתרון שבו נקטו גם שלוחים נוספים במדינות חבר העמים בהם הקהילה היהודית בעיר קטנה מכדי לשאת בעול הקמת והחזקת בית-ספר רגיל ומצד שני השלוחים לא מוותרים על קיום מסגרת של חינוך יהודי אמיתי. במתכונת הזו הילדים אכן לומדים בבוקר בבית ספר רגיל, אבל בשעות אחר-הצהרים הם באים, יום יום, לבית הספר היהודי ומקבלים מנה לא מבוטלת של יהדות אמיתית.

"כאן המקום לציין את המסירות של משפחת השלוחים הנוספת בעיר שהם גם מורים בבית הספר, הרב אהרן קגנובסקי ורעייתו שעושים כאן עבודה מצוינת.

"אנחנו גם מגדלים כאן ב"ה את שלושת ילדינו שהגדול מביניהם הוא בן עשר. בזכות 'בית-ספר נט' של משרד השלוחים, הוא זוכה לתכנית לימודים מלאה ברמה גבוהה וכשהיינו בארץ ישראל נוכחנו לדעת שברוך ה' הידע שלו זהה לזה של בני גילו ב'תלמוד תורה' רגיל בארץ". 

הראיון המלא והמרתק - מתפרסם השבוע במגזין 'כפר חב"ד'. אל תחמיצו!