חובת האב לזון את ילדיו ● בעין משפט
תשלום מזונות הילדים הוא אחד הדברים הנפיצים והרגישים ביותר בין בני זוג. מידי פעם אנשים מגיעים להתייעץ, ומה שמתברר שיש חוסר בהבנת החובה של תשלום מזונות עבור הילדים, ולכן עלול ליצור מתחים בין הצדדים ● מוגש ע"י 'בית המדרש להוראה ומשפט' בראשות הרה"ג מאיר אהרון מגיש לגולשי COL טור שבועי הלכתי על-פי פסקי רבותינו נשיאנו ● מגיש הרב יוסף אנטיזדה כולל 'מגדל אור' מגדל העמק ורב בית כנסת 'מגן דוד' רמת ישי ● הסדרה התורנית-אקטואלית 'בעין משפט' מרתקת גולשים רבים בארץ ובעולם ● למאמרים נוספים ושאלות הלכתיות אתר הלכ"ה חובת האב
(יום שני, ו' אדר )

בס"ד 



 חיוב מזונות הילדים ו'תקנת אושא'



אחד מהנושאים הנפיצים והרגישים שיש היום בין בני זוג שהתגרשו, הוא תשלום מזונות הילדים. מידי פעם אנשים מגיעים להתייעץ, ומה שמתברר שיש חוסר בהבנת החובה של תשלום מזונות עבור הילדים, ולכן זה יוצר כל מיני מתחים בין הצדדים, אם בגלל שחושבים שזה ניצול לרעה של ההלכה כדי לפגוע בבעל לשעבר או כדי לנגח אותו, או שזה לצד השני כלי כדי לנגח את האישה וללחוץ אותה כדי שתיכנע לכל מיני תנאים מפוקפקים או כדי ליצור מניפולציות אצל הילדים וכן על זה הדרך.

להלן אביא סקירה קצרה ובה אשתדל לברר את מקור הדין מראשיתו ואת גלגוליו השונים לאורך הדורות.

המקור לחיוב האב לזון את בניו עד גיל 6



בתקופת חורבן בית שני, סנהדרין[1]  גלתה למספר מקומות[2],  אחד מהם היה כרם ביבנה ונחלקו חכמי ישראל בדבר פרנסת האב את ילדיו האם הוא חיוב או רק מצווה או לא כלום. בתקופה מאוחרת[3] יותר, הגיעה סנהדרין לאושא ושם תיקנו סנהדרין[4] כמה תקנות, בין התקנות תקנו שהאב חייב לזון את בניו:  "אמר[5] רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים." מכאן שמה של התקנה "תקנת אושא" על שם המקום שבה תוקנה תקנה זו, ובעצם כך נפסק להלכה לדורות[6] שחייב אדם לזון את בניו עד גיל 6 . חיוב זה נכתב במשנה,  ובתלמוד[7] נאמר "דרש רבי שמלאי אפיתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו הקטנים אבל זן קטני קטנים ועד כמה? עד בן שש " וכך בתקופות שלאחר חתימת התלמוד פסקו ונהגו בהלכה זו, כגון  בתקופת הסבוראים והגאונים והראשונים. וכך פסק הלכה למעשה מרן המחבר בשולחן ערוך[8] וזה לשונו " חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש".

סיבת החיוב



ישנן שתי גישות בראשונים כיצד לסביר את חיוב המזונות האם הוא חוב משפטי גמור או שהוא כמצוות צדקה:



1.      דעת הרא"ש[9] ורבו המהר"ם מרוטנבורג[10] שחיוב מזונות הוא חיוב משפטי גמור בלי קשר למעמד הכלכלי של הילדים.  כלומר גם אם לא חסר להם דבר, כגון שהאשה התחתנה ובעלה מכלכל את בניה או שבניה נמצאים בפנימיה, אף על פי כן חייב האב לתת להם תשלום מזונות, וכמו שמצינו חיוב דומה שהבעל חייב בתשלום מזונות אשתו, וזה בלי קשר האם יש לה או שאין לה מה לאכול.



2.       דעת הרשב"א[11] שכל החיוב הוא רק אם אין להם מה לאכול, אבל במידה ויש להם מה לאכול האב פטור מתשלום מזונות עבורם. נמצא שדין זה ממש כדין צדקה, שרק אם חסר לעני כסף מחוייבים לתת לו די מחסורו, אך אי אתה מצווה לעושרו .



נמצא שנחלקו הרא"ש והרשב"א האם תקנת אושא קיימת גם במקרה שלא חסר לילדים דבר, שלדעת הרא"ש התקנה עומדת, ולדעת הרשב"א התקנה לא קיימת.

הכרעת המחבר בשולחן ערוך



 המחבר פסק בשולחן ערוך[12] כדעת הרא"ש, והא לך דבריו:



"חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם". אם כן, נפסק להלכה שחיוב האב לזון את בניו ובנותיו עד גיל שש, הוא חיוב משפטי שאינו קשור למצוות צדקה. - וכן פסקו הב"ח[13] והט"ז[14].

אין האב יכול לטעון "קים לי" כדעת הרשב"א



פירוש המושג "קים לי" הוא, שמכיוון שבדיני ממונות המוציא מחברו עליו הראיה[15], אם כן כשיש מחלוקת ויש כמה דעות האם לחייב או לפטור, יכול המוחזק במעות לטעון לתובע תוכיח לי שהלכה מחייבת אותי משום שאני סבור שההלכה פוטרת אותי, וכל עוד שלא הוכחת אחרת, לא תוכל להוציא ממני ממון.



ולכן, נשאלת השאלה האם בנדון דידן יכול האב להשתמש בטענה זו, שלדעת הרשב"א הוא פטור מתשלום מזונות.



טענה זו נדחית - לדעת הספרדים, אי אפשר לטעון "קים לי" נגד מרן המחבר[16].



לדעת האשכנזים, בעל הנתיבות[17] כתב בשם תשובות חוות יאיר[18] שבכל מקום שסתמו כל פרשני השו"ע ולא חלקו עליו, לא יכול לטעון "קים לי" מכיוון שאף הם סוברים כדעתו של המחבר.

האם בעקבות פרסום תשובת הרשב"א שמרן מחבר השו"ע לא ראה, הדין משתנה?



כאמור לעיל, דעת הרשב"א שכל חיוב מזונות הבנים על האב הם מדין צדקה, והנה תשובה זו התפרסמה לאחר תקופת הבית יוסף, ומרן המחבר לא זכה לראותה, ואם כן יש מקום לאב לטעון שאם הבית יוסף היה רואה אותה היה משנה את דעתו משתי סיבות:



1.      כידוע שהבית יוסף נותן משקל כבד לדעתו של הרשב"א, כמו שהבית יוסף כתב בהקדמה לסיפרו.



2.      המהרי"ק[19] כותב: "אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר, ונמצאו אחרים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים, שאפשר שלא ידעו דברי הגאון, ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו" והביאו הרמ"א[20] .



כלומר, אם האחרונים כתבו פסק הלכה, ונעלם מהם דברי גדולי הדור הפסק בטל. זאת מכיוון, שאם הם היו רואים את דבריהם של גדולי הדור, הם היו חוזרים בהם.



ואם כן, אף כאן יכול לטעון האב שהוא פטור מתשלום מזונות הילדים, וחלק מהאחרונים[21] כתבו סברה זו.



ואמנם הרא"ש ורבו המהר"ם מרוטנבורג הם לא היחידים הסוברים שדין מזונות הם חוב משפטי גמור ולא כדין צדקה. כך גם סובר הרמב"ם[22] בתשובה לרבי פנחס הדיין, דעתו של רבי פנחס בשאלה לרבו הרמב"ם, הייתה כמו דעת הרשב"א שחיוב המזונות של אב לילדיו הם כדין צדקה.



הרמב"ם עונה לו שחיוב המזונות הם חיוב משפטי גמור כדעת הרא"ש ורבו. אם כן יוצא, שיש כאן מחלוקת בין הרא"ש, רבו והרמב"ם לבין הרשב"א ורבי פנחס הדיין. ובזה ידוע דעתו של המחבר[23], ללכת אחרי שלושת עמודי ההוראה הרי"ף ,הרמב"ם והרא"ש. לכן, לא יכול האב לטעון קים לי[24].



בהזדמנות הבאה אי"ה, אעמוד על חיוב מזונות האב מגיל שש ומעלה.

לסיכום הלכה למעשה



חייב האב לזון את ילדיו, ואפילו יש להם כדי סיפוקם. זאת מכיוון, שחיוב זה הנקרא "תקנת אושא" הוא חיוב משפטי גמור, ללא קשר למצבם של הילדים, ולא יכול האב להיפטר בטענה של "קים לי" מחיוב מזונות ילדיו, וכופין את האב לזון אותם. חיוב זה, נקבע בתקופת חורבן בית שני, ונהגו בו כל הדורות: תנאים, אמוראים, סבוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים, ועד ימינו אנו ימי הגאולה העתידה ובניין בית השלישי, מהרה יבנה אמן כן יהי רצון[25].



יהי רצון, שזכות הלומדים ודברי תורה אלו, יעמדו לרפואת שרה בת ננג'אן, לרפואה שלימה בכל אבריה וגידיה, בתוך שאר חולי ישראל. אמן כן יהי רצון.












[1] ראה גיטין נו ב סיפור חורבן הבית  שרבן יוחנן בן זכאי פגש את אספסיינוס קיסר וביקש תן לי יבנה וחכמיה





[2] תלמוד בבלי ראש השנה לא





[3] עיין שם





[4] עיין כתובות מט. במשנה דרשתו של רבי אלעזר בן עזריה בכרם ביבנה ביום שמינוהו לנשיא שקדמה לתקנת אושא ובברייתא המובאת מיד לאחר מכן בגמרא שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוחנן בן ברוקא בדבר מזונות האב לילדיו ומחלוקת זו הייתה לפני תקנת אושא ולאחר מכן כולם מודים שזו חובה





[5] תלמוד בבלי מסכת כתובות דף מט עמוד ב





[6] ועיין בהקדמת הרמבם לפירושו היד החזקה שכתב על פי מגילה ב. שכל תקנה שבית דין הגדול תיקן הרי היא לדורות ואי אפשר לבטלה עד שיהיה בית דין שגדול מממנו בחכמה ובמניין





[7] תלמוד בבלי כתובות סה





[8] שולחן ערוך אבן העזר סימן עא סעיף א





[9] כתובות ד יד





[10] שות מהר"ם בן ברוך סימן רמד





[11] שות הרשב"א חלק ב שצא





[12] שולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן עא סעיף א





[13] אבן העזר סימן עא





[14] אבן העזר סימן עא





[15] תלמוד בבלי בבא קמא מו ב וש"נ





[16] וכמ"ש הברכ"י חו"מ (סי' כה ס"ק כו - כז) בשם כמה מגדולי האחרונים.  ובשו"ת תעלומות לב ח"ג (דק"ט ע"ד). ובס' משכנות הרועים (מע' ק אות לא). ובשו"ת כפי אהרן ח"א (חאה"ע סי' ט, דע"ה ע"ג). ובשו"ת רב פעלים ח"א בפתיחה. ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ב - אבן העזר סימן ח שמביא להקת אחרונים בזה וכן הוא מנהג בתי דינים





[17] קיצור כללי תפיסה כלל כ ובחידושים סימן כה סק כ





[18] סימן קס"ה





[19] מהרי"ק שורש צ"ו /צ"ד





[20] שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן כה סעיף ב





[21] הגהות כנסת הגדולה על הטור והדבר משה הרם אמאריליו סימן מה ואוצר הפוסקים עא סקג אות א





[22] הוצאת אל המקורות סי' קמ"ט ומקיצי נרדמים סימן ק"צ





[23] עיין בהקדמת הבית יוסף לספרו





[24] כך פסק הרב שמואל אליעזרי ספר התורה והמדינה קובץ ט-י עמ' רטז אות לג וכן פסק באוהל יוסף לרבי יוסף מולכו סימן ו דף עו טור ד





[25] בהכנת נושא זה נעזרתי באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לישראל חלק א עמוד ק"נ



וכן בפסקי דין רבניים ד וכן בפסק דין של בית הדין בטבריה של כבוד הדיינים יועזר אריאל, שלמה שושן, וינון בוארון בתיק מספר 604877/10


הרב יוסף אנטיזדה, על רקע צילום אילוסטרציה. צילום: שניאור שיף, COL
הרב יוסף אנטיזדה, על רקע צילום אילוסטרציה. צילום: שניאור שיף, COL

תגובות לכתבה
אין כרגע תגובות לכתבה זו