הנסיעה לברלין: החום היהודי והחום הקיציי נפגשו יחד • מיוחד
רשמי ביקור בברלין תחת שמש קופחת, מבטים עוינים, נהגי מוניות סבלניים אך טרחנים, גירוש מהאוטובוס העירוני ו'חשב מסלול מחדש' לפני אזור מוסלמי קיצוני במיוחד • אליעזר שולמן, עורך חדשות 'משפחה' - המריא לחופשה בברלין וחזר עם תובנות רבות • מגזין שישי ב-COL מגיש את הכתבה במלואה • לקריאה   
(יום חמישי, כ''ח אב תשע''ח)

אליעזר שולמן, חדשות "משפחה"

אז איך מוצא את עצמו יהודי מישראל, פוסע בשדרה הראשית של בירת גרמניה בעיצומו של גל החום המטורף ביותר שידעה אירופה? השגחה פרטית. או צירוף של נסיבות שונות, כמו שנהוג לומר.

זה התחיל מה'מבין' שאמר לי שבקיץ כדאי לנסוע לאירופה. מזג האוויר שם נוח. הראיה? בבתים באירופה אין מזגנים. אפילו בבתי המלון - לפחות ברובם - אין. אוי, כמה שפריט המידע הזה התגלה כחשוב בהמשך השבוע. לא נלאה בפרטים. נסתפק בזה שהרצון להתקרר הטיס אותנו לאירופה, כלומר, לברלין.

הדרך לברלין עוברת בטלפון אל רב העיר, הג"ר יהודה טייכטל, המשמש גם כשליח של מרן האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל. ראשית, יש לברר את זמני התפילה בבית חב"ד ועוד כמה דברים שיהודי צריך, כמו אוכל כשר. הגר"י טייכטל משיב במאור פנים, מספק את כל הנתונים ואז מתעניין מתי אני אמור להגיע. "תחילת אוגוסט זאת תקופה חמה", הוא אומר. "הברלינאים גם הם בורחים אז לחופש".

אבל הדברים חולפים ליד האוזן. כן, אני חושב לעצמי, כשהמפונקים האלו מאירופה יבואו פעם אחת לקיץ במזרח התיכון, נראה אותם מדברים על חום. מרוב ישראליות שאחזה בי, החמצתי את העובדה שהגר"י טייכטל עצמו, שנולד בקראון הייטס, התגורר תקופה בישראל, שימש כשליח באילת ואף קיבל סמיכה לרבנות מהגרז"נ גולדברג כמו גם מרבנים נוספים, מה שאומר שהוא מבין מה זה 'מזג אוויר חם'.

***

כך או כך, ביום ראשון לפני שבוע, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, מצאנו עצמנו בטרמינל 1 משם יצאה טיסת 'אל על' לברלין. טרמינל 1 הוא האח הצנוע של טרמינל 3 והוא מרכז את כל טיסות הלואו-קוסט היוצאות. יש בו הכל, אך בקטן. השירות של אנשי רשות שדות התעופה מצוין למרות הנוסעים הרבים שעברו בו במקביל. אין הזדמנות לקיטורים. ארבע שעות בתוך ציפור הברזל ונוחתים בברלין.

ביציאה מפתח המטוס אני מקבל את האזהרה הראשונה. גל חום אדיר תוקף אותנו. הטייס דיבר על 33 מעלות. אבל זה רק הפרומו. בינתיים אני מדחיק וממהר להיכנס לטרמינל. גם שם חם. המזוודות מגיעות ברוך השם, יוצאים החוצה לחפש מונית. ושוב החום הזה. המוניות מתרכזות במרחק הליכה של 12 דקות. מרחוק אפשר להבחין בתור ארוך. אין מוניות. אין גם מקום מוצל להמתין בו. אז עומדים בשמש הקופחת דקות ארוכות עד שהמוניות מתחילות להגיע לאיטן. 40 איש ממתינים בתור, איש מהם לא עקף. גרמניה. נהג המונית אליה אנחנו נכנסים מקדם את פנינו ב'ברוכים הבאים' גרוני בעברית ומפעיל מונה לאחר שהוא שואל לכתובת היעד.

"ישראלי?" אני שואל בידידות. "לא", הוא משיב באנגלית, "פלסטיני שגר בגרמניה". הוא נולד בסבסטיה ויש לו קרובי משפחה בעזה והוא מגיע לבקר מדי פעם. "ישראל לא נחמדה", הוא אומר, "אנשים בעזה רעבים". זה בגלל החמאס שמנסה לבצע פיגועים וחופר מנהרות, אני מנסה להסביר. "מה אשמה המשפחה שלי, שבקושי יש לה אוכל וחיים?" הוא שואל, "שייקחו את אנשי החמאס שרוצים לבצע פיגועים לכלא ויגמרו עם זה".

אתה יודע שזה לא פשוט, אני משיב וממהר לעבור לסוגיית מזג האוויר החם. החום הוא נושא נוח מאוד לשיחה. הנהג מבין את הרמז, סוגר את החלונות, מפעיל מזגן ומתחיל לספר שזה משהו שלא היה כמותו. "אנשים נשארים בבית. אין הרבה עבודה". כלי התקשורת משדרים ללא הרף הוראות התנהגות לתושבים והבקשה "שתו מים, הרבה מים", נשמעת שוב ושוב. "יש מקומות שנמדדו בהם אתמול 41 מעלות צלסיוס, ברדיו מדברים על תופעה שלא קרתה כבר יותר מ 60- שנה", הוא מעדכן.

***

היעד הוא בית חב"ד המרכזי בברלין. לפני דלתות הכניסה עומדים שני שוטרים משועממים. יש גם מאבטח דובר עברית שמבקש דרכונים. מה שהמאבטח לא מספר הוא, שדלת הכניסה משוריינת וכבדה במיוחד ויש להפעיל כוח כדי להזיז אותה. אני נוטש את המזוודה בצד ודוחף את הדלת פנימה. "סליחה", אני שומע אותו אומר והוא ממהר ליטול את המזוודות ולסייע לנו.

אני שואל מי מאנשי בית חב"ד נמצא, ונענה שרק הרב שמואל סגל נמצא. את הרב סגל אני מוצא באמצע הלימוד, עטור בתפילין. לא נעים להפריע. שוב מתקשרים לרב טייכטל. "שלום עליכם", הוא עונה ברוגע. בדיוק עכשיו הוא לא בברלין, אבל "אני מיד מטפל בנושא. בינתיים קחו לכם מעט מים לשתות. הגעתם בימי חום ממש לא שגרתיים". עוד לפני שמסתיימת כוס המים, אחד האחראים ניגש. הוא קיבל "טלפון מהרב טייכטל" ורוצה לעזור.

במצב הזה, אני מוכן לקבל רק עזרה אחת - מזגן. "זה רק בשעות התפילה בבית הכנסת", אומר הגרמני. אני מביט בו בזעזוע. למראה פני המאדימות, הוא מספר שהיכנשהו יש מאוורר ואם אני מעוניין הוא יביא אותו. "תביא", אני כמעט זועק בייאוש. הרבה שנים לא הבטתי בכזה אושר על כנפיים מסתובבות.

אחרי תפילת שחרית בחסות המאוורר וכוסות מים, אני מחפש את המארח לברר איך יוצאים אל בית המלון. "שם בוודאי יש מזגן", אני מציין כבדרך אגב. "לא בטוח", הוא מגיב. הניסיון של התוצאה מהתעלמות ממה שאומרים לי עושה את שלו ואני בולם את המזוודה על ארבעת גלגליה. יכול להיות שאין במלון מזגן? אני מבקש להבין. "ברוב בתי המלון בברלין אין מזגן", הוא משיב. מה עושים כשחם? "סוגרים חלונות, מגיפים תריסים ושותים כל שעתיים כוס מים. במקומות ציבוריים רבים, כמו ספריות ציבוריות, אולמות אירועים ועוד, הוכנו תחנות שתייה", הוא מעדכן, כאילו הוא בלע את הקריין הגרמני.

אני מבקש מאב הבית לברר אם יש מזגן במלון. שתי דקות שיחה בגרמנית מביאות את התשובה העגומה: "אין". מה עושים? בזמן הקצר שחלף מאז נכנסנו אל בית חב"ד הגיע למקום איש משק הבית, טוביה. הוא מציע שנתאכסן באחד החדרים יחד עם המאוורר ובערב יגיע הרב טייכטל וינסה לסייע. שמענו לעצתו. חולפות 30 דקות והרב טייכטל מתקשר לאיש משק הבית לוודא שהכל בסדר. כשהוא שומע על סוגיית המזגן, הוא מיד מבין. הוא מבקש למסור לנו שהוא ישתדל להשיג לנו חדר במלון עם מזגן.

***

האמת שכשערפילי חום מרחפים סביבך, קשה להאמין שבשיא העונה יימצא חדר במלון עם מזגן. אבל אחרי כמה שעות של מנוחה, הרב טייכטל שוב על הקו. "מחר בבוקר יש לכם חדר ממוזג במלון, במרחקהליכה של דקות ספורות מבית חב"ד". 'מופת' של רב.

למרבה המזל, שעות אחר הצהריים והלילה פחות חמות. אלא שהלילה בברלין לא ממהר לבוא. בשעה 9 בערב עדיין יש אור בחוץ. הלילה שהעברנו בבית חב"ד, מלמד אותנו שיעור במסירות נפש. בכל שעה מהיממה, כל יהודי המעוניין לבוא, יכול להגיע ולמצוא לו פינה. הוא גם יכול להתכבד בכוס קפה שחור ממכונת הקפה שנמצאת בחדר הסמוך לבית הכנסת. חלב - אין במקום.

בשיחה עם הגר"י טייכטל יום לאחר מכן הוא יאשר שזאת ההנחיה למאבטחים. בכל שעה יכול כל יהודי להיכנס אל בית חב"ד. "כאן זה בית של כל יהודי, והוא נבנה בעבורו. חשוב לי שכולם ירגישו שכאן זה הבית", יסביר לי. מיד עם שחר מתקבלת הודעה מהמלון שהחדר ממתין לנו. ככל שיגעתי - לא מצאתי תשובה לשאלה איך הצליח הרב של ברלין להשיג דבר שכל תוכנות החיפוש נואשו מלמצוא. עובדה. 16 מעלות, כיוונו את השָלָט עם כניסתנו לחדר במלון ונאנחנו לרווחה.

במסגרת ההכנות שעשינו לקראת הביקור בברלין, מצאנו שקווי האוטובוס 100 ו 200- נוסעים לאורך האתרים המיוחדים של העיר וחוזרים למקום היציאה. כל 10 דקות יש אוטובוס, נאמר לנו. בשעות אחר הצהריים מיהרנו לעלות על קו 100 במטרה להתחיל ולטייל בעיר. האוטובוס נסע, העלה והוריד נוסעים, האתרים המרכזיים השונים אכן נראו מהחלונות והכל נראה נפלא. אלא שלאחר דקות ארוכות של נסיעה, שבהן בלטו נוסעים מוסלמים עם זקנים ששוחחו בערבית או בגרמנית עם בני משפחותיהם, נעצר האוטובוס וקשיש לבוש מצחייה ניגש ואומר: "ראוס!"

ראוס? שאלתי וביקשתי לוודא שהוא אכן מתכוון שאצא החוצה. "ראוס, ראוס", אומר ומסמן בידו באופן ברור, "אלע ראוס". מבט ימינה ושמאלה העלה שכל הנוסעים ירדו. ירדתי מהאוטובוס. אני אי שם בברלין, נדרש לצאת החוצה מהאוטובוס ואיך אני חוזר לנקודת המוצא? הקשיש עם המצחייה כאילו קרא מחשבות ניגש אלי וסימן לעבור את הכביש.

***

בתחנה מהצד השני המתין האוטובוס עם אותו נהג. כשביקשתי לשלם ביקש את כרטיס הנסיעה שנתן לנו בהלוך, נטל תשלום מופחת והסתפק ב'דאנקע'. לך תבין גרמנים. השעון מראה 20:30 ומנקודת המוצא אני ממהר ל'מנחה' בבית חב"ד. החיפזון הוא מקור לטעויות. אני נכנס לרחוב הלא נכון, צועד בו במהירות ומוצא עצמי הולך לאיבוד. באידיש אני פונה לכמה אנשים ושואל "ביטע, חב"ד?" אלא שהם מושכים כתפיים וממשיכים בדרכם. ואז עוצר לידי קשיש נכרי נחמד. "חב"ד? וואסארע שטראסה?" כלומר איזה רחוב. אני מושך בכתפי. הוא בתגובה שולף סלולרי חדיש, אומר לי "מינוטע", היינו המתן דקה ומקיש במרץ. הוא מעיין במפה, מחייך, ואז אומר בגרמנית איך ללכת.

אני לא מבין כלום. הוא מסמן לי בידו ללכת איתו, וכך אנחנו צועדים מרחק של כמה דקות עד לרחוב הנכון. "דאנקע", אני אומר. הוא מחייך בנימוס ופונה לדרכו.

בבית הכנסת רחב הידיים והמפואר יש כשני מניינים הכוללים את רבה של ברלין, כמה יהודים מקומיים שלאיצאו לנופש מחוץ לברלין ועוד כמה ישראלים שהגיעו לנופש בברלין. בין מנחה למעריב הרב טייכטל עובר בין הנוכחים, מקדם ב'ברוכים הבאים' את פני האורחים ומשוחח עם אנשי קהילתו. אני מנצל את הזמן לשיחה קצרה עם יהודי נחמד מבני ברק, שהגיע לנפוש. במלון שלו אין מזגן, אבל "זה לא נורא. רוב היום אנחנו מטיילים עם הרכב ששכרנו ויש רוח נעימה".

יש כאן מקום לרכוש מוצרים כשרים? ירקות? גבינה? "ומה אכלת עד עכשיו?" הוא מחזיר בשאלה. היו לנו מוצרים יבשים שהבאנו בטיסה, כמנהג יהודים שיוצאים לבד לעשות גלות של חופש בארצות הנֵכר. הוא מחייך ואומר: "כאן בבית חב"ד יש מסעדה בשרית, ראויה לשמה, כשרה למהדרין, שפתוחה כל יום משעות הצהריים ועד שעות הערב. גבינה לבנה או צהובה, חלב ישראל, קורנפלקס ומוצרים כשרים נוספים יש בחנות מכולת במרחק 20 דקות הליכה. אבל צריך להסתכל היטב כי יש שם גם מוצרים לא כשרים. יש שם גם ירקות. לחמניות ולחם טרי, אפיית ישראל, יש במאפייה מרחק 14 דקות הליכה. העוגיות שם - מומלצות".

***

הרעב לארוחת ערב בשרית חמה לצד המידע הרב ושמות הרחובות הגרמניים אותם הוא הוגה כבקי ורגיל, מכניסים אותי למצב 'אין קליטה'. אני מוודא שלמחרת בבוקר הוא מגיע לתפילת שחרית בשמונה בבוקר וממהר אל המסעדה. המקום מתגלה עמוס עד אפס מקום. הקופאית אומרת שעד אחרי 'מעריב' יהיה מקום ובבקשה להגיע מיד כי ב 22:00- הדלתות ננעלות. אני ממהר ל'מעריב'. השעון מורה על השעה 21:30 , אני מבקש מהרב טייכטל לתאם מועד לשיחה קצרה. הוא מעיף מבט בשעון, מציץ ליומן האלקטרוני ומציע שניפגש למחרת בשעות הצהריים. הזמן שלו, מתברר, מחושב. אני מודה לו וממהר למסעדה הבשרית שהתרוקנה מעט. כאשר השעון יורה על השעה 21:59 תיגש הקופאית ותסגור את הדלתות.

קהל הסועדים מגוון ומורכב גם ממי שאינם נראים כמקפידים על אוכל בכשרות מהדרין. את התשובה לשאלה המנקרת בראשי אקבל ביום למחרת. בשעות הצהריים, כשהשמש קופחת, תיכנס לבית חב"ד משפחה חילונית שצעדה ברגל למעלה משעה, מהמלון שבו היא שוהה, כדי לאכול כשר. בימים הבאים אראה אותם, כמו עוד משפחות דומות, מגיעים כל יום כדי לאכול כשר. האמת, התרגשתי.

***

הרב טייכטל מגיע בדיוק נמרץ בשעה שקבענו. אני מבקש ממנו להסביר לי מה הביא אותו לשמש שליח בברלין. "יש ספר בשם 'אדמו"רי חב"ד ויהדות גרמניה', אותו חיבר הרב זושא וולף, בו מובאת בהרחבה המעורבות העמוקה של אדמו"רי חב"ד בדורות האחרונים - אדמו"ר הרש"ב, אדמו"ר הריי"צ, והרבי מליובאוויטש זצ"ל - בכל תחומי החיים היהודיים בגרמניה. היו התכתבויות רבות בין אדמו"רי חב"ד לרבנים ומנהיגים יהודיים בגרמניה בשורה של נושאים.

כשחיפשתי לצאת לשליחות עם רעייתי, מצאתי כאן הזדמנות להפריח את השממה היהודית". ואיך היו התגובות על כוונתכם להקים בית חב"ד בברלין? "מעורבות, אבל אני האמנתי שאפשר לעשות כאן הרבה בסייעתא דשמיא. באנו לכאן עם כרטיס בכיוון אחד במטרה לבנות גשרים ובהרבה עבודה הקמנו כאן, בסיועם של נדיבים, בית חב"ד שבו ניתן לקבל את כל השירותים הנדרשים ליהודי. בסמוך הקמנו מוסדות חינוך לפעוטות, ילדים ונוער, שזכו לאחרונה לאות הצטיינות וההערכה על רמת הלימוד ממערכת החינוך המקומית, מה שהגביר את הרישום למוסדות החינוך לשנת הלימודים הבאה.

עכשיו אנחנו עמלים להקים את הקמפוס היהודי בעלות של 25 מיליון דולר. "יש המון עבודה עם בני נוער ואנשי ונשות הקהילה. יש כאן מערכת ענפה של שיעורים תורניים בהשתתפות אנשי הקהילה היהודית ויחד עם הרב שמואל סגל והשלוחים הנוספים בברלין אנחנו עוסקים ביהדות ללא
הפסקה.

"מחר בעזרת השם תהיה כאן חופה יהודית. מדובר בזוג שכל אחד מהם היה נשוי לנכרי מקומי. הם הגיעו בנפרד לשיעורים בבית חב"ד, למדו על היהדות, הבינו את משמעות נישואי תערובת והתגרשו. מחר הם יקימו בית יהודי. וזו רק דוגמה אחת מני רבות שיש לפעילות שלנו".

ואז הוא עושה הפסקה לרגע ושואל: "היכן טיילתם?" אני מספר לו על ה"חוויה" בקו 100 ומתאר את ההתרשמות משער ברנדנבורג, אתר היסטורי חשוב, שנמצא במרחק הליכה מבניין הרייכסטאג - מושב הפרלמנט בגרמניה. השער, שגובהו כ 60- מטר, היה סמל לחלוקת ברלין והוא המקום בו עבר הגבול בין מזרח ברלין למערבה. הוא היה חלק מהחומה שהקיפה את העיר ושימש כשער הכניסה אליה. לאחר נפילת החומה הפך השער לסמל של אחדות וחופש והוא מהווה את אחד מאתריה החשובים של העיר.

אני מבחין בחיוך קל על פניו. "בשנה הראשונה להגעתנו לברלין, ביקשתי להדליק נר חנוכה ברחובה של עיר. ביררתי ואמרו לי שהמקום הכי סמלי הוא שער ברנדנבורג וצריך אישור של העירייה. ניגשתי לעירייה וביקשתי אישור. הם השיבו לי שיאשרו לי כל מקום שאבקש, מלבד המקום הזה שהוא סמל לאומי. כמובן שהתשובה השלילית המריצה אותי להתעקש. בסוף אישרו. "החנוכייה הוצבה על ידי אנשי מקצוע והכל נראה נהדר. אך כשהגעתי לקראת ערב למקום נבהלתי לגלות, שבסמוך עומד אחד מהסמלים הבולטים של הנצרות, שבאותם ימים חוגגת את תחילת השנה האזרחית. ניגשתי לאחד הפועלים במקום ואמרתי, שיש להזיז את הסמל הנוצרי לצד השני. יש לך אישור מהעירייה? הוא שאל.

השבתי בחיוב. הסמל הנוצרי הוזז והחנוכייה הודלקה בטקס רב משתתפים כולל ראש העיר. מאז ועד היום, כך זה נשאר".

האווירה טובה והשיחה קולחת. אני מחליט ליטול סיכון ולשאול אותו על 'טיפ' שקבלתי. זה נכון שהשייח' ראאד סלאח הוא אדם שקרוב אליך? אני, כמובן, מתכוון לשייח' ראאד סלאח מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ומראשי המנהיגים הדתיים של המוסלמים בישראל - שבעבר נידון למאסר על עבירות של התפרעות והסתה קשה שגרמו למהומות רבות ופגיעה ביהודים.

הרב טייכטל מאשר: "ראאד סלאח הוא אדם שאני נמצא איתו בקשר טוב, ואני נעזר בו כמו גם יהודים אחרים. בימים אלה הוא עוסק בין השאר בגיוס כספים לשיקום בית כנסת שנהרס על ידי הנאצים. הוא השתתף בהנחת אבן הפינה לקמפוס היהודי ויש לנו שיתופי פעולה". משהו נשמע לי לא הגיוני לחלוטין.

מנהיג התנועה האסלאמית בישראל הוא ידיד קרוב שלך? הרב טייכטל מביט בי במבט מוזר, חושב רגע ואז פורץ בצחוק. "אני מדבר על ראאד סאלח, אחד בפר־ (SPD) ממנהיגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית למנט של ברלין. אדם שאמר: 'לא הייתי מוסלמי טוב אם לא הייתי מטפח את החיים היהודיים בעיר מגוריי ברלין'. הוא אכן נולד בכפר סבסטיה שליד שכם, אך הגיע עם משפחתו לגרמניה בגיל 5. הוא לוחם ידוע מזה שנים נגד אנטישמיות, שנאת זרים, הדרה וחוסר סובלנות. יש לו גם עמותה לדיאלוג בין הדתות. הכרנו בעשרות המפגשים והאירועים שבהם השתתפנו כנציגים של דתות שונות ודנו בשאלות מהותיות".

***

אפשר פגישה משותפת? "באת לעבוד או לנפוש?" מברר רבה של ברלין אך אומר שינסה לעשות משהו בנושא. "היום פחות חם, לכו לטייל", הוא ממליץ. הלכנו, ברור. יש מקומות נאים בברלין. אחת ההמלצות הייתה לנסוע למזרח העיר לאיסט סייד גלרי שם נותרו 1.3 קילומטר מהחומה המפורסמת שהקיפה את העיר ברלין ואשר חצתה אותה. כתובות גרפיטי צבעוניות מעטרות את אבני החומה, פרי עבודתם של 106 אמנים מרחבי העולם שציירו עליהן.

נהג המונית אליה עלינו הביט בכתובת, העביר עלינו מבט חטוף ויצא לדרך. בדרך עברנו ברחוב קורפורסטנדאם (קו-דאם). הנהג ציין שאם אנחנו חובבי קניות ויש לנו כסף, זה המקום. "כאן יקר, לא זול", אמר. המשכנו.

ככל שהתקדמנו בדרך, בלטו כתובות גרפיטי שצוירו על הקירות. במקביל היה נראה שמשהו לא נוח לנהג. יש בעיה? שאלתי. הנהג הביט במראה, ואמר: "האיסט סייד גלרי הוא מקום של מוסלמים וטורקים. יש שם לפעמים גם אירועים אלימים. אני חושב שיהודים לא יתקבלו שם ביחס אוהד". אז לא כדאי לנסוע? "ההחלטה שלכם".

אמרנו לו להסתובב בחזרה ולנסוע לפארק הטירגארטן, הפארק הגדול והמרכזי של ברלין. "החלטה נבונה", אמר הנהג והביט בקורת רוח במונה. לפני שירדנו מהמונית דיווחו ברדיו המקומי שהחום צפוי להישבר לחלוטין ביום הבא. אנחנו, בכל מקרה, ירדנו לצנן את הזעם בשיט סירות בנהר שבפארק. היה יפה וצונן. ומה עם ראאד סלאח? השארנו אותו לביקור הבא בברלין.


צילום: מתוך הכתבה
צילום: מתוך הכתבה

תגובות לכתבה
אין כרגע תגובות לכתבה זו