כאיש אחד בלב אחד? בואו לא נגזים ● בנימין ליפקין
חוויה בלתי נשכחת מימי הנעורים, תאונה בחדר המדרגות ומפגש תכוף במורד הרחוב ● שלוש דוגמאות מוחשיות לתופעה שאינה נותנת מנוח ● בנימין ליפקין מדבר גלויות אליי ואליך בטור בלתי שגרתי ● למאמר המלא
(יום חמישי, ג' סיון תשע''ח)

בנימין ליפקין

נער הייתי, תלמיד בישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית בלוד, עת יצאתי ממשרדו של מנהל הישיבה והמוסדות, ר' אפרים וולף, ותכף נקראתי אליו בחזרה. בקולו הצפצפני-משהו שאל אותי ר' אפרים: "תגיד, רציתי לשאול אותך על איזו חזקה מצאת אותי כרשע". נרתעתי לאחור בבעתה. מה לנער בן 14 פלוס ולבא כוחו של הרבי בארץ הקודש עד כי ניתן יהיה לחשוד בו כי הוא חושד במי שיכול היה להיות זקנו כי אינו אלא רשע חלילה.

ר' אפרים לא ויתר. והמשיך באופייניות מנוסחת היטב: "אני יודע (הד' הייתה בציירה מוטעם) שאני רשע כמובן (הכ"ף הייתה עם מפיק ומנוקדת בשווא) אבל מעניין אותי על איזו חזקה מצאת אתה אותי כרשע".

המשכתי להשתומם. ואז בא הנימוק: "תראה, כתוב, 'אין שלום אמר ה' לרשעים'. אתה יוצא ונכנס במשרד הזה, כמעט כל יום. אבל שלום אתה לא אומר". ביקשתי סליחה, הבטחתי להטיב את דרכי הנימוס שלי ומיהרתי לצאת מן החדר שמפתחותיו היו נעוצים תמיד מצדו החיצוני של מנעול הדלת, מטעם כמוס.

*

באפיזודה הזו נזכרתי כשישבתי לכתוב את הטור הנוכחי. הבקשה שקיבלתי הייתה לכתוב לקראת חג השבועות אבל בלבי אמרתי לכתוב על נושא אחר שמעיק והוא מתאים ליממה האחרונה של טרם ההיפרדות הסופית מהימים שבהם נהגנו מקצת דיני אבלות מפאת מותם של תלמידי רבי עקיבא, אך ורק משום שלא נהגו כבוד זה בזה. לנהוג כבוד זה בזה זו הנהגה שאולי מוגזם לצפות לקיומה בימים אלו אבל אפשר לדבר על משהו צנוע ומתבקש יותר.

בעלי הזיכרון הטוב שמקרב שורות אלו בוודאי ייזכרו עתה כי נדרשתי כבר לסוגיה אזוטרית זו לפני כשנתיים מעל במה זו. אבל אם אני שב ותוקף אותה, ומכיוונים אחרים (מובטח בזאת ששום מילה או תיאור שהופיעו במתכונת הקודמת לא ישובו על עצמם בזו הנוכחית), זהו סימן מספיק מובהק שהנושא הזה גם בוער בעצמותיי וגם דרוש תיקון.

בתיאור הבא אין שמץ של גוזמה או הקצנה והוא התרחש בדיוק כפי שאני מתאר אותו. יום אחד קצה נפשי בנוהג נפסד של אחד משכניי שלא זו בלבד שהוא מקפיד באדיקות קיצונית שלא להקדים שלום לשום אדם אלא גם כשקורה ומישהו מקדים לו שלום, הוא לא מזכה אותו בתגובה, עד כי עובר האורח מולו נדמה לו ככלב נובח מעברו השני של הכביש ולא כבן אנוש שזה עתה אמר לו שלום אך לא זכה למענה.

החלטתי לנקוט בקו קיצוני יותר מזה שנקט כלפיי הרב וולף המנוח. כשאך ראיתי את דמותו מתקרבת לעברי החשתי את צעדיי ועשיתי עצמי כלא רואה את ההלך מולי. התוצאה הייתה בלתי נמנעת. התנגשתי בו בעוצמה חזיתית. לו זה מאוד כאב. לי קצת פחות משום שמראש תכננתי זאת בכוונת מכוון. התגובה הספונטנית שלו הייתה: "אוי! סליחה!". הוא הרי לא רואה אף אחד ממטר (תרתי משמע: הן כפשוטו והן כמאמר הקלישאה הרווחת אודות מי שהוא ואפסו עוד) כך שהוא בוודאי לא הבחין בכך שאני הוא זה שבא מולו במהירות הבזק.

כאן בא תורי להשיב כנגדו מנה אחת אפיים. לא הפטרתי לעברו במתיקות דביקה: סליחה – אלא הישרתי לעברו מבט ואמרתי: אה, מזל טוב!

"מזל טוב?", הוא לרגע חשב כנראה שהוא לא שמע טוב. "למה מזל טוב?", אמר בעודו מתעוות מכאב. מזל טוב, אמרתי, כי לראשונה אני מגלה שיש לך גם לשון וגם שיניים ואתה אפילו יודע לומר בעברית סליחה.

רוחו כבר הייתה קצרה בשלב זה. כמה זמן הוא מסוגל להשחית עם יצור שלפתע חדר לתוך עולמו ומנסה ללגלג עליו, מאיזו סיבה שלא תהיה. ככלות הכל, מי אני לעומתו. הוא סופר סת"ם, אני סתם סופר. "אתה רוצה להסביר לי מה אתה רוצה ממני?", הוא פלט ביבושת שעמדה בסתירה להתנשפות הזעם שנפלטה מפיו ומנחיריו באחת. כלום אני לא רוצה ממך, השבתי באדישות. רק מותר לומר שלום. ואם זה קשה לך, לפחות תהנהן בראש כשההלך מולך מקדים לך שלום.

זה כבר היה יותר מדי. "שתהיה בריא", הוא אמר בזעף והתקדם לעבר דלת ביתו.

המצב, אם התעניינתם, החמיר מאז שבעתיים. לא זו בלבד שאינו משיב לשלום אלא שכשהוא רואה אותי הוא נוהג לסובב פניו לעבר השני, ככל הנראה מכוחו של הדין שאין מביטים בפני רשע. כבר אמר רבנו הזקן בתניא קדישא כי מעשי עולם הזה קשים והרשעים גוברים בו.

*

במרוצת השנים התרגלתי לעוד סוגים של בעלי גאווה סרוחה שאינם מסוגלים להתנהג כמצופה מבני אדם ושמשוכנעים כי אם חלילה יהנהנו לשלום לחבריהם, הם בבת אחת ידרדרו את מעמדם האישי לעברי פי פחת.

באחד מהם אני נתקל מעת לעת כשאני יוצא מרחוב מגוריי והוא מגיח ברכבו במורד הרחוב. הלה פיתח טכניקה סְנוֹבִּית במיוחד כדי להתמודד עם טיפוסים כמוני שלא יתייאשו וימשיכו להנהן לו לשלום ויהי מה. הוא משיב בהנהון נמרץ אך חלילה אינו מביט. הוא לא יישיר מבט לדלת העם. הוא גם בוגר יותר, גם נבון יותר, גם חסיד יותר וגם מקושר גדול יותר ממני ומשכמותי עד כי מי ידמה לו ומי ישווה לו.

הטכניקה הזו מעניינת וראויה לציון ולוּ בשל העקביות שלה. ההנהון הנמרץ שלו מתבצע כשפניו אל מרכז זגוגית השמשה של רכבו, משל ניצבה שם דמות אלמונית והיא אשר הנהנה לו זה עתה לשלום ולא ההלך שבמדרכה שאינו שווה אפילו לא העפת מבט.

*

וכשאתה מתבונן בטיפוסים הללו, שבהם אתה נתקל בוקר, צהרים וערב ונזכר לפתע במחזות שעיניך ראו ולא זר. במראה מלך ביופיו, הרבי, אבינו רוענו, נשיא דורנו, שבאהבה טבעית נופף לשלום לילדים כמו לעוברים ושבים, קיבל כל אחד מהעוברים על פניו הקדושות, בפנים מאירות. ואתה שואל את עצמך: מניין לקחו המקושרים הגדולים הללו את הגאווה הדוחה הזו? היכן בדיוק הם הצליחו למצוא את אותו "מעשה רב" של אי אמירת שלום?

אז רגע לפני שכולנו נישאב אל השיחות ואל המאמרים על "ויחן שם ישראל כנגד ההר" ונשנן כציפור המדברת את דברי חז"ל הכי שגורים בפה בנוסח "כאיש אחד בלב אחד", נרד רגע מהאטמוספירה הגדולה ומההר אל העם ופשוט נאמר, או לכל הפחות נשיב, שלום זה לזה.

להתראות.


ברקע: ר' אפרים וולף ע"ה (במרכז) מקבל אורח בישיבה (ארכיון COL)
ברקע: ר' אפרים וולף ע"ה (במרכז) מקבל אורח בישיבה (ארכיון COL)

תגובות לכתבה
אין כרגע תגובות לכתבה זו