קבע כעמוד הבית
|
הוספה למועדפים
|
פרסם אצלנו
|
צור קשר
|







זה הקטן ● סודות מתוך חדר הטיפולים
(יום שישי, כ' טבת תשע''ו)

הסכמתי משום מה, והוא אמר "תראה מרדכי אני רוצה להגיד לך, שיש לי כאן הרגשה מעניינת, כי בכל מקום אני רגיל שכולם אומרים לי מה לעשות, ונותנים ציונים, אבל כאן יש משהו אחר, והוא המתין כמה שניות, ואז שאל, 'מתאים לך?' ● מידי שבוע יכתוב מטפל מקרב צוות המטפלים סיפור אמיתי מחדר הטיפולים (כמובן בשינויים הנדרשים, בהשמטת שמות וכל פרט זיהוי כלשהו) ● מוגש מטעם מרכז טיפולים חב"ד – שעל ידי אגודת חסידי חב"ד באה"ק סודות מתוך חדר הטיפולים


יוסי גולדשטיין

פרק ה'

אז השבוע הגעתי למפגש הראשון עם המטפל החדש, מרדכי, אדם נחמד ומעניין
"שלום שמי מרדכי" הוא פתח.

"אני שניאור" עניתי.

"מה שלומך?... איך אתה מרגיש היום?" הוא המשיך.

"מצויין" עניתי.

"והתוכנית היא שאנו הולכים להיפגש פעם בשבוע למשך שלושה חודשים, כמו שאתה יודע פגשתי את ההורים שלך, אבל אני רוצה לשמוע ממך, האם זה בסדר? והאם אתה מעוניין שניפגש?" הוא שאל.

"ברור, אם ההורים אמרו, אז אני גם רוצה" עניתי, אבל עצם השאלה שלו הייתה קצת חדשה לי, כי לא זכור לי ששואלים אותי כאלו שאלות.

"ומה לדעתך הסיבה שהגעת לכאן?" הוא המשיך לשאול בעדינות. "אולי כי לאחרונה אני מרביץ ומתחצף..." עניתי.

הוא חייך. וכאן הוא עשה לי משחק היכרות נחמד עם כדור, שבו כל אחד מוסר לשני ואומר משהו על עצמו.

"אז בוודאי אתה שואל מה נעשה כאן בחדר..., ישנם הרבה אפשרויות, אפשר לשחק, אפשר לדבר, אפשר לבנות, או ליצור, יש כאן חומרים, אביזרים ומשחקים.." ומרדכי קם והראה לי מה יש בחדר ובארון.

ת'אמת, לא ממש התחשק לי לשחק עכשיו, אבל קמתי והבאתי פלסטלינה מהארון, והתחלתי לנסות ליצור משהו, מרדכי בינתיים יושב ומתבונן בי, ואני קצת מבולבל, לא ממש מבין מה הוא רוצה ממני, ומה בכלל אני עושה כאן.

אחרי כמה דקות מרדכי אמר "אפשר לעשות כאן כל מה שרוצים, ואפשר גם לא לעשות, אפשר לשבת על הפוף, אפשר לנוח, לא חייבים לעשות משהו".

זה כבר היה ממש מוזר, מה הפירוש לא לעשות, איך "לא עושים", אני תמיד עושה משהו, יש לי תפקיד בעולם, וחוץ מזה ההורים שלי משלמים לו כסף כדי שיעשה משהו, אולי הוא פשוט עצלן...

אבל מצד שני, הוא קצת צדק, כי זה מה שבדיוק רציתי לעשות... כלום!

אז הלכתי לקצה החדר, וישבתי על הפוף, והסתכלתי על מרדכי, הוא המשיך לשבת, רגוע, עם חצי חיוך, וזה היה לי כיף, כי הרגשתי שהוא נותן לי לנוח, וכך ישבתי לי דקות ארוכות, היה לי נעים, לא יודע למה, אולי חיכיתי לראות אם באמת אפשר "לא לעשות כלום", ומתי כבר הוא יתחיל לדרוש ממני דברים, ולתת לי ציונים
כפיל.

ואז הוא שאל אם יכול לעשות לי "כפיל", והוא הסביר "כפיל זה אחד הכלים המיוחדים של ה'פסיכודרמה' ובה אני עומד לצדך, ומנסה להגיד או לנחש מה אתה אולי רוצה להגיד, אבל לא אומר, ורק אם זה מתאים לך, תיקח, ותחזור במילים שלך, ואם לא, פשוט תגיד, 'לא, זה לא מתאים', אתה מסכים"?

הסכמתי משום מה, והוא בא וישב לידי על השטיח, מעט מאחורי, ואמר "תראה מרדכי אני רוצה להגיד לך, שיש לי כאן הרגשה מעניינת, כי בכל מקום אני רגיל שכולם אומרים לי מה לעשות, ונותנים ציונים, אבל כאן יש משהו אחר..."

והוא המתין כמה שניות, ואז שאל, 'מתאים לך?'

והאמת שזה היה כל כך נכון, וכל כך מתאים, אבל קצת התביישתי לחזור אחריו, רק עשיתי עם הראש, אבל הרגשתי שחרור כזה, שיש לי פתאום מקום בעולם, שרואים אותי, וזה היה עבורי חידוש נדיר ומרענן כל כך.

אחר כך ביקשתי לשחק קצת ביצירות, ובניתי משהו מחימר, ומרדכי היה מרוכז רק בי, ומדי פעם שאל אותי שאלות, לקראת הסוף קצת הרגשתי לא בנוח מכל השאלות שלו, וכנראה שהוא שם לזה, אז הוא ביקש רשות לעשות לי כפיל, והוא שוב נעמד מאחורי ואמר לכיוון הכיסא הריק של מרדכי, "תראה מרדכי לא כל כך נעים לי כל השאלות שלך, לפעמים זה קצת יותר מדי..." והאמת שגם כאן הוא צדק, אבל אוי, איזה דבר זה, מעולם לא העזתי להגיד משפט כזה, כי למי אכפת מה חשוב לי

הוא המתין מאחורי, ואמר "בא, תנסה להגיד במילים שלך"

אז אזרתי אומץ ואמרתי במילים "כן, לפעמים לא נעים לי כל השאלות האלו.."
והוא חזר למקומו ואמר לי "תראה שניאור, כאן בחדר אתה יכול להגיד לי כל מה שעולה אצלך, ואם אני שואל יותר מדי שאלות, או כל דבר אחר, בבקשה תגיד, כאן זה מותר ואפילו רצוי

דבר המטפל:

לאחר המפגש עלו אצלי מחשבות בקשר לשניאור, כי מצד אחד הוא ילד טוב, אבל עושה ומתנהג כך על מנת לרצות את הסביבה, אך אולי חסר לו מקום בו הוא יוכל להיות במרכז, ודעתו תהא נחשבת, ויוכל להגיד את אשר על ליבו, ובעיקר להתחבר לרגשותיו,

כי כשהוא מקבל שדר שמה שחשוב זו התרומה שלו לסביבה, ונחת להורים, הוא מאבד משהו מעולמו שלו, ואינו קשוב לרגשותיו ורצונותיו, וכנראה זו הסיבה שלאחרונה החלו אצלו התפרצויות, כיוון שיש גבול עד כמה הנפש מסוגלת לאגור ולאצור רגשות לגיטימיים של כעס ורוגז, וכשזה לא יוצא באופן מבוקר, זה מתפרץ כהר געש.

בעבודה עם ההורים של שניאור, אביא בפניהם את עולמו שלו, ואולי אף נעשה 'חילוף תפקידים' (אחד מכלי הפסיכודרמה), שהם ישבו ממש על כסאו של שניאור, וינסו לראות את העולם מנקדות מבטו, או שאני אשב על הכיסא הדמיוני של שניאור ואדבר אליהם מתוך כיסא זה.

אני משוכנע שככל שהם יבינו שבנוסף לצרכי הכלל והמשפחה, יש לשניאור עולם משלו, וזווית ראיה אחרת, הם יטיבו לתת מקום לעולמו הפנימי העשיר והמיוחד של בנם.

במקרה זה מדובר במשפחה טובה, עם חינוך מצוין, ואחד הדברים ששניאור היה אומר להורים שלו מתוך הכיסא שלו הוא "אבא ואמא היקרים, אתם הורים כל כך טובים, ונותנים לי כל מה שאני צריך, והרבה יותר, אבל אני רק מבקש שתראו אותי, שתבינו אותי, שתתעניינו מה חשוב לי, ואל תשנו דבר בהנהגה ובכללי הבית, רק שתזכרו שמנקודת המבט שלי , אני יחיד בעולם, אני הכי חשוב, ובשבילי נברא העולם".

זו רק תחילת הדרך, ואני מסוקרן לאן יתגלגל הטיפול עמו במהלך הזמן.

(דמות המטופל בפרק זה ובאחרים, אינה דמות מסוימת, אלא דמות שנבנתה עבור הסיפור, ובנויה ממכלול פרטים שנלקחו ממספר מטופלים)
***

מוגש מטעם מרכז טיפולים חב"ד – שעל ידי אגודת חסידי חב"ד באה"ק

ניתן לקרוא עוד באתר www.lametapel.com



+ האם טיפול יכול לחולל שינוי? ● פרק א'
+ סערה בכוס מים ● פרק ב'
+ איגרא עמיקתא ● פרק ג'
+ אין אני לי ● פרק ד'



הדפסה |
שלח לחבר:  שמך: אימייל הנמען:
תגובות
הוספת תגובה
כותרת:

תגובה:


אין כרגע תגובות לכתבה זו


© 2017 COL תקשורת - כל הזכויות שמורות אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואמיתותן