קבע כעמוד הבית
|
הוספה למועדפים
|
פרסם אצלנו
|
צור קשר
|







הרבנית נופלת למשכב ● יומן הרבנית
(יום רביעי, ט' טבת תשע''ב)

"החום לא ירד עדיין, והרופא ערך אצלי ביקורים בגנבה בשעות אחת-שתיים בלילה, כשכולו רועד מפחד. לאחר עזיבתו של הרופא היה בעלי לוקח את ספר התהילים – הנמצא כאן ברשותי  – ואומר: עכשיו אגש לעסוק ב"רפואות"..." ● COL מגיש פרק נוסף ברשימות הרבנית חנה ע"ה לקריאה

הרבנית נופלת למשכב

מאחר שהמתואר לעיל התרחש בחורף – גרמו כל הדברים הללו להתפרצותן של מגפות ר"ל, ובהן – טיפוס הבהרות ושפעת. בעלי חלה אף הוא ושכב חמישה-עשר יום במיטה, שהקימה ממנה עלתה לו במאמץ רב ובקשיים.

חודש לאחר-מכן נתקפתי אני בחום בן ארבעים מעלות. אילו היינו קוראים לרופא – היה הכרח להעביר אותי לבית-רפואה, שהיה במרחק חמישה קילומטרים ממקום מגורינו; היה עלינו איפוא להעלים היטב את דבר מחלתי.

בין הגולים היה רופא נוצרי. הלה היה מחליף את בגדיו לבל יכירוהו, והיה מגיע שלא בלבושו הרגיל, בשעה אחת או שתיים בלילה, כדי לרשום לי תרופות, אך מבלי לחתום על המרשם. בזכות היחס הטוב בתכלית ששרר שם כלפי בעלי, נתנו לנו בבית-המרקחת את התרופות, על-אף שלפי החוקים שם היתה זו סכנה גדולה עבור הרוקח.
כך שכבתי מספר ימים. הרופא סבר שמחלתי היא טיפוס הבהרות, שהיא מחלה מידבקת מאוד.

מלאך מושיע

באחד הכפרים, לא הרחק משם, התגוררו שוחט ורעייתו, מן המפונים. יום אחד הם הגיעו לביתנו כדי לבקש מבעלי שישתדל עבורם אצל הרופאים בבית-הרפואה כדי להשיג פטור מגיוס, שכן הוא – השוחט – נקרא על-ידי שלטונות הצבא ועמדו לשולחו לחזית המלחמה. הם נכנסו לחדרנו בדרך נסיעתם, חרף מחאותיה של בעלת-הבית, שכן באותם הימים אסור היה להכניס אל הבית נוסעי רכבת.

כשראתה האשה את המצב שבו שכבתי, ואת בעלי עומד ליד התנור ומבשל עבורי דייסה, כשבשעת מעשה הוא "לומד מהרש"א" – מה עליו לעשות תחילה, לצקת את החלב או לערות את הגריסים... – הודיעה מיד שלא תעזוב אותנו עד שארד ממיטתי כשאני בריאה ושלמה. כשטענתי כלפיה שייתכן שהמחלה היא מידבקת וייתכן שיש בכך משום סכנה עבורה – אמרה לי במלים תקיפות שהיא אינה חוששת מכך.

היא מיהרה לפשוט מעליה את לבושי הדרך, הגישה לבעלה מזון, ומיד ניגשה לעבודה, כלומר – לטפל בי: לכל לראש – הסירה מעליי את הבגדים, שכן זה מספר ימים ששכבתי במיטה, ובמשך כל זמן זה הזעתי מהחום הגבוה. לאחר-מכן הציעה מחדש את מיטתי ופרשה על הכר ועל המיטה מצעים נקיים ורעננים, בעת החלפת המצעים הרגשתי כמו שחותכים בבשרי בסכין. איש לא יוכל לתאר עד כמה גרם לי הדבר "עונג".

היא הכינה עבורי דייסה מגריסי סולת, שאותם בישלה ללא "פלפול" , כך שפשוט היה לי מה לאכול.

החום לא ירד עדיין, והרופא ערך אצלי ביקורים בגנבה בשעות אחת-שתיים בלילה, כשכולו רועד מפחד. לאחר עזיבתו של הרופא היה בעלי לוקח את ספר התהילים – הנמצא כאן ברשותי  – ואומר: עכשיו אגש לעסוק ב"רפואות"...

בחדר היינו כבר ארבע נפשות. בעלה של האשה ישן על הרצפה, סמוך לדלת. לא היה מקום אחר, ובנוסף לכך הוא חשש מעט מהידבקות בטיפוס הבהרות. האורחת הכינה איכשהו לעצמה מין מקום ללינה לא הרחק ממטתי, ובשל נוכחותו של בעלי –
מאחר שלא היו בחדר מחיצות – כמעט לא פשטה את בגדיה.

להתעטש, או לעשות תנועה כלשהי – נאסר על האורחים, כדי שבעלת-הבית לא תרגיש שהם לנים אצלנו.

באווירה זו, וב"הרחבת הדעת" זו ששררה בדירתנו, ובשעה שאני שוכבת במיטה – באיזו מחלה לקיתי לא היה ידוע בבירור – התיישב בעלי ליד השולחן הקטן, ואמר תהילים.

נחלי דמעות (כלשון הביטוי) זרמו מעיניו של בעלי. נהגתי לשבת ולהביט באמירת התהילים שלו. כמה שברון לב היה בקולו! שברון לב שכזה ולבביות שכזו – היה בהם כדי להזיז סלעים ממקומם. האמנתי באמונה שלמה, ואני מאמינה גם עכשיו, שאמירת התהילים שלו סייעה להחלמתי.

הימים חלפו, החום החל לרדת מעט, וסר הפחד שהמחלה היא טיפוס הבהרות, שכן במיצר שכזה לא ניתן היה ליישם שום דבר מהוראות הרופא.

לחם מן השמים

בינתיים הגיע יום שישי בשבוע, דהיינו – ערב שבת, ולחם אין ברשותנו כלל, אף לא חתיכה אחת. היינו ארבע נפשות. לאורחינו אזלו ה"לעפיאשקעס" שהביאו עמהם. דגים – נקנו בשוק, והאשה בישלה אותם. בעלה הביא שני דליי מים – דבר שאף הוא לא היה מן הקלים, שכן החבל שהשתמשנו בו לדליית המים נקרע, ושכנינו הגויים סירבו להשאיל לנו חבל אחר.

כל ההכנות לשבת הושלמו – אפילו החדר נוקה וסודר לכבוד שבת, והרצפה נשטפה. אבל לחם – אין! וגם "מראה-מקום", קצה של רעיון לאן ללכת כדי להשיג לחם – לא היה לנו.

כך ישבנו כולנו, ומשום-מה גם לא היינו מוטרדים במיוחד. נראה שהתנהגותם של אנשים נעשית מוזרה משהו במצב שכזה. בעלי ישב סמוך לחלון, ולומר שהיה במצב-רוח מרומם – אי-אפשר. והרי מחר שבת, ואין בידינו לעשות דבר! ועוד מעט מגיע כבר זמן הדלקת נרות.

לפתע מבחינים אנו בנערה צועדת לכיוון הבית, לבושה בבגדי גויים, פניה מוסתרות בצעיף גדול כדי שלא יראוה. הנערה הקישה בדלת, ניגשה ישירות לבעלי ואמרה: "האם הנכם הרב שניאורסון?" היא הוציאה מתחת הצעיף כיכר לחם גדולה, עטופה עדיין במגבת, ואמרה:  "דודתי שלחה לכם כיכר לחם זו. שמענו שרעייתכם אינה בקו הבריאות".

דודה של נערה זו היה מנהל המאפייה הממשלתית, ולכן היה באפשרותה מפעם לפעם להפחית כמה גרמים ממנתו של כל אחד. אבל מי שתופסים אותו בכך – מקבל על כך את העונש החמור ביותר.

איזה טעם היה לאותו לחם! היה זה לחם שחור כמובן, אבל כוונתי כאן אינה לאיכותו של הלחם, אלא לכך שלחם זה הסיר מעלינו את מחשבת הרעב, ולא עוד אלא בשבת.
בעלי פרס מיד מהלחם שתי פרוסות וכיסה אותן במפית, לשם "לחם משנה" לשבת [ראה ערוך השולחן או"ח סימן עדר ס"ה. שו"ת משיב דבר סכ"א].

את הנערה היה עלינו ללוות החוצה בהיחבא, כדי שבעלת-הבית לא תראה אותה. היא התחילה כבר לרטון: "אנשים רבים מדי באים אל הכומר", ולא היה לנו כל צורך שהיא תתלונן על כך, שכן תלונה כזו עלולה היתה להוסיף על חמש שנות הבדידות חמש שנים נוספות.

בלילה שלאחר יום חמישי – לפני אותו יום שישי – אמר בעלי, כפי שתיארתי כבר, פרקי תהילים. לא היתה זו אמירת תהילים רגילה; לא היתה זו בכייה פשוטה גרידא; לא היתה זו – אם ניתן לומר כך – נפילת רוח; היתה זו מין "השתפכות הנפש", מתוך גדולה ועוצמה של אמונה ודבקות בקב"ה.

בשבת יכולתי כבר לשבת על מיטתי, וגם מה לאכול היה לנו. שניהם, בעלי והיהודי האורח, התפללו כשהם מעוטפים בטליתותיהם, וגם אנו הנשים בילינו יחדיו.
ישנו פתגם עממי: "מתי שמח העני? כשהוא מאבד ואחר-כך מוצא". כך הרגשתי גם אני כשהתחלתי להחלים לאחר מחלתי.

ממוות לחיים

אחרי אותה שבת מצא בעלי יהודי מבני עירו, סנדלר במקצועו. סנדלר מדובריאנקה – למי שיודע – אינו יהודי פשוט. הוא התייחס אל "העילוי מדובריאנקה" – כפי שכינה את בעלי – בהדרת כבוד ובביטול עצומים. וכי קלה היא בעיניכם – "לוי'ק"!
לסנדלר זה היתה בת שהיתה רופאה בבית-הרפואה המקומי, ולבקשתו של בעלי היא קיבלה מיד לאשפוז את אורחנו השוחט, והעבירה אותו למחלקת מחלות הקיבה. הוא נזקק לצילום רנטגן, וכדי לקבל זאת היה זקוק למסמך שיצביע על הפגיעה שהרופאה מצאה, כביכול, בקיבתו.

גם לעניין צילום הרנטגן עצמו נמצאה עצה. בקזיל-ארדא, בבית-הרפואה המחוזי, היה מכון לרנטגן, שנוהל ע"י בתו של ידידנו קוליקוב, רופאה במקצועה כמובן.
את כל זאת היה הכרח לעשות במהירות, שכן בינתיים הגיע כבר הזמן שבו עמדו לשלוח את השוחט אל החזית.

ביום ראשון בצהריים כבר נסע השוחט המגוייס לקזיל-ארדא, כשבידו מסמכים המעידים על היותו חולה מסוכן הזקוק באורח חיוני לניתוח מיוחד, אלא שמאחר שהוא חלש בגופו עליו להמתין מספר חודשים עד שיוכל לעבור את הניתוח.

שם, בקזיל-ארדא, ביצעה הד"ר קוליקוב בהצלחה את כל הנדרש, בצירוף צילומי רנטגן "שחור על גבי לבן"... היא מסרה לשוחט העתק צילומים של אדם שאכן חלה במחלה זו, ושעליו החתימה, כמובן, את שמו של השוחט.

כל הסידורים הללו ארכו שבועיים, שבמהלכם שהה השוחט בביתו של קוליקוב. לאחר-מכן חזר השוחט אלינו לציאילי, שם שכנה מפקדת הצבא שבפניה היה עליו להופיע ולהציג את כל המסמכים. ואכן, מיד ניתנה החלטה שהוא פטור מגיוס לשישה חודשים בשל מחלת הקיבה שלו, וניתנה לו הרשות לנסוע לביתו.

היתה זו שמחה גדולה בביתנו – שגם בתנאי חיים שכאלה היה באפשרותנו להציל נפש מסכנת נפשות אמיתית. היתה זו הצלה ממוות לחיים ממש.

ההצלחה בביצוע כל פעולות אלו נבעה גם מכך, שכל אימת שבעלי פנה למישהו בבקשה – יהיה מילוייה קשה ככל שיהיה – לא ניתן היה לסרב לו בשום אופן.

בשלב זה התחלתי כבר להתהלך בבית ויכולתי כבר לעשות מעט-מעט את עבודות הבית, ואורחינו נסעו איפוא לביתם.

להודה באידיש ובעברית: לחצו כאן




הדפסה |
שלח לחבר:  שמך: אימייל הנמען:
הערות למערכת
הוספת הערה למערכת
כותרת:

הערה למערכת:




© 2018 COL תקשורת - כל הזכויות שמורות אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואמיתותן