קבע כעמוד הבית
|
הוספה למועדפים
|
פרסם אצלנו
|
צור קשר
|







הרבנית מתארת את חגיגת חתונת הרבי ביקטרינוסלב ● מרתק
(יום חמישי, י''ט כסלו תשע''ב)
כששמע שכננו, שבכוונתנו לערוך מסיבה כלשהי לרגל החתונה – פרץ את אחד הקירות, שהפך לפתח כניסה מדירתו לדירתנו, הוציא מדירתו את כל הרהיטים ויצא מהבית, כשהוא מוסר לרשותנו את הדירה למשך כל הזמן שיידרש לנו. כך היה לנו מקום נרחב לצורך החגיגה של חתונת בננו", הרבנית מתארת את חתונת הרבי ביקטרינוסלב בי"ד כסלו תרפ"ט ● COL מגיש את הפרק העשירי ברשימות הרבנית חנה ע"ה לקריאה
י"ד כסלו תש"ט

חגיגת חתונת הרבי ביקטרינוסלב

עשיתי הפסקה בכתיבה, וכבר זמן רב שלא כתבתי.

היום הוא י"ד כסלו תש"ט, יום חתונת בננו מענדל עם ב"ג מוסיא שליט"א [בשנת תרפ"ט]. יום זה מזכיר לי גם את גדולתו של בעלי ז"ל.

היה זה בשנת 1928. התעמולה האנטי-דתית התנהלה אז בעוצמה רבה, אם-כי עדיין נותרו בתי-כנסת מעטים, והיתה קהילה יהודית-דתית רשמית. מפלגות שמאל יהודיות כבר לא היו קיימות באותה שעה.

באותה שעה כבר נלקחה מאתנו מחצית מביתנו, ולשימושנו הושארו שלושה חדרים בלבד. חלקו הגדול יותר של הבית ניתן, כמובן, ל"שכנינו" החדשים.

החתן והכלה לא היו עמנו, אבל רצינו לשמוח גם כאן ביום חתונתם. שכירת אולם לא היתה אפשרית באותם ימים.

שכננו היה מהנדס, שלא יכול היה לסבול את ההנהגה האורתודוקסית בביתנו (באותם ימים היה מגיע עדיין קהל ניכר לשמוע מאמרי חסידות, ולהתוועדויות בימי חג היו מגיעים רבים), ולכן יצר הפרדה מוחלטת בין שני שטחי המגורים, כדי שדירתו תהיה מופרדת כליל מזו שלנו.

כששמע שכן זה ממקור כלשהו בעיר שבכוונתנו לערוך מסיבה כלשהי לרגל החתונה – פרץ את אחד הקירות, שהפך לפתח כניסה מדירתו לדירתנו, הוציא מדירתו את כל הרהיטים ויצא מהבית, כשהוא מוסר לרשותנו את הדירה למשך כל הזמן שיידרש לנו. כך היה לנו מקום נרחב לצורך החגיגה, שכן האולם הגדול שבבית היה כלול בחלק שנאלצנו להעביר לרשותו של השכן.

שלחנו הזמנות, והעיר כולה ניצלה את ההזדמנות להביע את רגשותיה ואת הכבוד שרחשה לבעלי. ההשפעה הרוחנית היתה כה גדולה, עד שהשמחה לא נשאה אופי של שמחה פרטית, אלא של מין מפגן דתי.

אורחים רבים התאספו מהערים הסמוכות – נוסף, כמובן, על קרובי המשפחה – והגיעו כמה מאות מברקים. בערב החגיגי שערכנו בביתנו השתתפו נציגי הקהילה המרכזית של המחוז, ובנוסף לכך כל בית-כנסת בפני-עצמו (כל בית-כנסת הוגדר כקהילה נפרדת קטנה) שלח אף הוא נציגים מחבריו. רבים מהם הגיעו עם נשותיהם.

כל זאת – אין לשכוח – בתקופה שבה אסור היה לקיים קשר כלשהו עם מנהיגים דתיים (או כפי שנקראו ברוסית: "כוהני פולחן"), וניתן היה לאבד משרה באשמת קשר שכזה. אך הציבור לא התחשב בסיכון, ומספר רב של רופאים ומשפטנים נכבדים, שתפסו משרות בכירות ב"איספולקום" ובמועצת העיר, הגיעו לשמחה ובילו בביתנו כל הלילה.

שירות המברקים עבד באותו יום במיוחד כדי להביא את מברקי הברכה שהגיעו. למשך יומיים אלו אף ניתנה הרשות לקבל מברקים בלשון-הקודש – שפה שהשימוש בה כבר היה אסור בתכלית האיסור. מטבע הדברים, גם אנו עצמנו כתבנו בלשון-הקודש, וקיבלנו תכתובות בשפה זו. ניתנה אף הוראה שכל המברקים המיועדים עבור שניאורסון והקשורים לחתונה לא יעברו צנזורה.

כל זאת – בתקופה שבה כל רב פחד ללכת ברחוב בחופשיות, בשל עוצמת החשדנות שבה היו מביטים לעברו!

בכלל, את אווירת ההתוועדות של הקהל באותו לילה – לא ניתן להביע בכתב.

נוסף על הצער הניכר מעצם אי-השתתפותנו בשמחת נישואי בננו בכורנו, ריחפה באוויר ביתנו התחושה שלא נזכה להתראות עמו במהרה, וגעגועים – היו גם היו. היה זה מצב בלתי-ניתן לתיאור; ייסורים במובן הכללי והאישי כאחד.

בעלי רקד יחד עם חותנו ועם אחיו (כולם כבר בעולם האמת). על-אף שסברנו שמניין המתכנסים לא יגיע אפילו לשלושים, בשל מצב-הרוח האיום ששרר באותם ימים, בפועל השתתפו כשלוש-מאות איש.

ריקודם של הרבנים נמשך זמן רב, ובמשך כל הזמן עמד כל הקהל וצפה בהם, ללא יכולת לעצור בעד הדמעות. זה היה סוג השמחה ששרר שם.

בבוקר, לאחר שהיום האיר כבר לחלוטין, הלכו כל המשתתפים איש איש לעבודתו. בעלי רומם אותם כביכול אל עולם אחר בהשפעתו עליהם. איש לא רצה לחשוב על המחיר היקר שהוא עלול לשלם על התקרבות זו אל בעלי ועל ההשתתפות בהתוועדות זו.

אני זוכרת שעם יציאתם אמרו לי הד"ר ברוך מוצקין ונכדו של ר' יצחק אלחנן, עורך-דין במקצועו, שמעולם לא חוו לילה שכזה בחייהם, ולעולם לא ישכחו זאת – התוועדות שכזו, אדם בעל כוח רוחני שכזה! יהודים שומרי-תורה, צעירים וזקנים כאחד, וחסידים בפרט – הכל היו שותפים לתחושה זו שלהם.

בעלי נהנה מכבוד ומסמכות שכאלו, כך ניתן לומר, בקרב כלל העולם היהודי ברוסיה. בכל העניינים הנוגעים ליהדות – פנו אליו. כך נמשך הדבר עשר שנים נוספות, כל פעם בהצלחה רבה יותר לפי קנה-המידה של חיי הכלל בתנאים ששררו שם, עד שנת 1939 שבה נאסר.

נשיא ה"איספולקום" אמר פעם לרופא ממכרינו, מתוך תסכול כה עמוק, שאנו עצמנו התחלנו לחשוש מתוכן השיחה: "הגע בעצמך" – כך אמר – "החתונה עצמה התקיימה בחוץ-לארץ, החתן והכלה היו כה הרחק מכאן – ואיזה מין רושם עשה אדם זה! יש לו מין כוח שכזה, שכל אימת שהוא פונה אלינו בבקשה – אין ביכולתנו לסרב לו, בה-בשעה שתמיד מדובר בענייני דת. שמא מוותרים אנו לו יתר על המידה? הרי לא היתה זו אלא שמחה של איש פרטי, ואיך ייתכן שאנו מאפשרים לו לערוך אותה בקנה-מידה שכזה – בה בשעה שאסור לנו לאפשר אפילו לשלושה יהודים להתאסף בענייני דת!"...

המלים האחרונות החרידו את הרופא, וגם אנו עצמנו לא היינו רגועים יתר על המידה למשמע הדברים.

ג' שבט תש"ט

ליל הסדר השני

מן הראוי היה שבעלי יתאר בעצמו את התקופה ההיא, על כל החוויות שעברו עליו בה. אילו עשה זאת – היו התיאורים הרבה יותר מלאי-תוכן; הוא היה שופך אור רב יותר על אותם רגעים חשובים למען ייזכרו לנצח.

אלא שבעלי מיאן לבזבז אפילו רגע אחד על "דברים קטני הערך", כפי שכינה אותם. הוא הרבה מאוד בכתיבה, כמעט עד הרגע האחרון לחייו, וכתב כל אימת שהיה לו במה לכתוב ועל מה לכתוב – כלומר: נייר, עט ודיו. תמיד ניתן היה לראותו שוקע במחשבותיו בעניין כלשהו, וניכר היה שרצונו לחלוק את מחשבותיו עם מישהו; ומאחר שלא היה לו עם מי לשוחח על כך – הוכרח להעלות את המחשבות על הכתב. ספק אם כתבים אלה עודם בשלמותם במקומות שבהם השארתי אותם.

אנסה איפוא להמשיך ולרשום ככל שאוכל.

כך חגגנו את חג הפסח השני:

אל האורח שהיה אצלנו בשנה שעברה – הצטרפה בינתיים משפחתו, כך שהפעם הוא לא היה אצלנו. אולם עוד קודם לכן הגיע לעיירה גולה נוסף, בעל אחוזה מרומניה, שנמנה בעירו על הקטגוריה העשירה ביותר של המעמד הבורגני, וכשנכנסו לשם הכוחות הסובייטיים – הפרידוהו, כדרכם, מבני משפחתו, והגלוהו למרכז אסיה. הוא טולטל ממקום למקום וסבל כה רבות, עד שקשה היה לזהות שאדם זה לא היה תמיד נע-ונד בדרכים. הוא היה ירא-שמים ולמדן, שהכשרות היתה חשובה לו מאוד, ולכן התארח אצלנו במשך כל חג הפסח, וכן בכל השבתות והחגים לאורך כל תקופת שהותנו שם.

הכרתי את האיש לראשונה ערב אחד, בשעה שחנות הלחם עמדה להיסגר, ואני התחננתי בזהירות רבה – לבל יבחין בכך איש – שיניחו לי לקבל קילוגרם מהלחם הנותר. משום מה לא היה בי העוז לעמוד בתוקף על דרישתי שיינתן לי הלחם, אולם איש זה – שבעברו היה מנהל נמרץ של עסקים גדולים – ניצל כאן מעט מכוחות העבר שלו וביקש את הלחם בטון כנוע ומתרפס, ולאחר שקיבל – קיבלתי באופן טבעי גם אני.

גם הפעם – כמו בפעם הראשונה – דאגתי לצורכי חג הפסח: מצה שמורה הבאתי עמי, השגתי חומרי הסקה לבישול (דבר שהיווה אף הוא, אגב, בעיה לא-קטנה), ושיוויתי לחדר מראה חגיגי ככל האפשר.

היה לנו כל הנחוץ לעריכת הסדר. מרור ("חריין") בפועל ממש – נוסף על מרורות החיים, אותם חווינו במשך כל הזמן, השיג בעלי גם מרור אמיתי אצל קאזאח אדוק, לאחר שסיפר לו לשם מה הוא נחוץ לו.

לאחר שכיסינו היטב את החלון, כדי שלא ניתן יהיה לראות ברחוב את הנעשה בבית, אמרו בעלי והאורח את ההגדה בקול רם, ואף פלפלו בדברי תורה (היהודי הרומני היה בן-תורה). תחת החלון עמדו "שקצים" שחיקו אותנו בלעג, כמנהגם, אך מאחר שמדובר ב"ליל שימורים", לא הרהרנו בכך באותו לילה.

התפילות התקיימו בבית, שהרי מניין לא היה אז. סידור – היה לנו רק אחד.

בימי החג לא היה עלינו לצאת ולעמוד בתור לקבלת לחם, ולא קיימנו עם הסביבה כל קשר. מהליכה להירשם במשרדי הנ.ק.וו.ד. – לעומת זאת – לא היה מנוס, וכרגיל סבל בעלי ייסורים רבים בגלל הצורך לחתום. הרבה שמחת יום-טוב לא הוסיף לו הדבר.

כך חגג בעלי פסח אחד במאסר, וזהו הפסח השני שחגג בגלות...

להורדה:
אידיש ועברית: PDF
אנגלית:
PDF
צרפתית:
PDF
רוסית:
PDF



הדפסה |
שלח לחבר:  שמך: אימייל הנמען:
הערות למערכת
הוספת הערה למערכת
כותרת:

הערה למערכת:




© 2018 COL תקשורת - כל הזכויות שמורות אין המערכת אחראית לתוכן המודעות ואמיתותן